זו לא חוסר מוטיבציה: למה לילדים קשה לחזור ללמוד?

ניפגש בשש? כן, אלא אם כן יקרה משהו. זה המשפט שמלווה כמעט כל תכנון בימים האלה. היומן מתמלא, בתי הספר חוזרים לפעול, לוחות מבחנים מתפרסמים מחדש. על פניו, השגרה חזרה. אבל מתחת לפני השטח מתרחשת מציאות אחרת לגמרי. אנחנו חוזרים לקצב, בזמן שהמציאות עצמה עדיין לא התייצבה.

בתוך המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים כבר כמה שנים, זו אינה הפעם הראשונה שבה אנו נדרשים למעברים כאלה. ובכל זאת, המעבר הנוכחי מרגיש קשה יותר. אחד ההסברים לכך קשור לנקודת הסיום היחסית שאפיינה סבבים קודמים, ובעיקר לאופן שבו השיח הציבורי תיווך אותה.

כאשר הסתיימו סבבים קודמים, גם אם היה ברור שהסיפור לא נגמר לחלוטין, האיום נדחק קדימה, אל עתיד רחוק יותר. התחושה היתה של חזרה למציאות יציבה וברורה. הפעם, התחושה הזו אינה קיימת. מעל החזרה לשגרה מרחפת אי ודאות מתמשכת סביב הלחימה, סביב ההתפתחויות הקרובות, סביב מה שיקרה מחר. ולכן, החזרה הנוכחית אינה באמת שגרה.

במצבי סטרס מתמשכים, כמו זה שאנו חווים בתקופה הזו, המוח משנה את אופן פעולתו, ובמקום להיות פנוי לעיבוד מידע, חשיבה ותכנון הוא פועל במצב של דריכות מתמשכת. המעקב אחר החדשות, הדאגות, חוסר הוודאות לצד המשימות היומיומיות יוצרים עומס מצטבר על זיכרון העבודה, אותו מנגנון קוגניטיבי שאחראי על ארגון מידע, קשב וקבלת החלטות בזמן אמת. התוצאה היא עייפות מנטלית, לא כזו של כמה שעות שינה, אלא עייפות הנובעת מהמאמץ המתמשך להישאר מתפקדים ודרוכים בו זמנית, עייפות שמורגשת גם בימים רגועים יחסית. בתוך מצב כזה יש מי שמגיבים בעשיית יתר ויש מי שמתקשים להתחיל משימות פשוטות, אך כך או כך התחושה היא של עומס שאינו באמת יורד.

הילד חזר לכיתה, אבל לא בהכרח ללמידה

גם הילדים שלנו נמצאים בתוך אותה מציאות בדיוק, אך עם פחות כלים להבין את מה שהם חווים ופחות יכולת לווסת את התחושות. הנטייה היא להניח שאם הילד חזר לכיתה, הוא גם פנוי ללמידה, אך בפועל למידה לא מתחילה בנוכחות פיזית אלא בפניות מנטלית. לא מעט הורים מכירים את הסיטואציה שבה הילד מקבל משימה מבית הספר, לא מסיים אותה בכיתה ומתבקש להשלים בבית, מתיישב, מתחיל, עוצר, קם, חוזר ושוב דוחה את המשך העבודה, ובמקביל הסבלנות ההורית נשחקת במהירות, הקשב מתפצל והיכולת להכיל פוחתת. ברגעים כאלה קל לפרש את ההתנהגות כחוסר מוטיבציה, אך בחלק גדול מדובר בעומס.

הדחף להאיץ מובן. כאשר גם ההורים עצמם פועלים תחת עומס מתמשך, הלחץ להספיק מחלחל גם לרגעים של למידה בבית. עם זאת, דווקא במצבים כאלה, האצה אינה בהכרח יעילה. במקום לנסות להשלים את כל המשימה, אפשר להתחיל ממשימה מצומצמת וברורה, שאלה אחת או תרגיל אחד. לא מתוך ויתור, אלא כדי לאפשר התחלה וליצור תחושת מסוגלות. לעיתים קרובות, התחלה קטנה מאפשרת המשך טבעי.

בנוסף, אפשר להגדיר פרקי זמן קצרים וממוקדים ללמידה, למשל 15 דקות, ולאחריהם הפסקה יזומה. הפסקה קצרה מאפשרת התאוששות של הקשב וחזרה יעילה יותר למשימה. גם כאשר עולה השאלה כמה עוד נשאר, אין הכרח למהר ולהשלים הכל. אפשר לעצור ולבחור עם הילד מה נכון לסיים כעת ומה ניתן לדחות. סיום של משימות קטנות ועמידה ביעדים מצומצמים יכולים לייצר תחושת הצלחה, שהיא תנאי חשוב להמשך תהליך הלמידה. למידה אינה מתחילה בנוכחות פיזית, אלא בפניות מנטלית

יש ימים שבהם הקשב נמוך במיוחד והלמידה כמעט אינה מתקדמת, והנטייה היא לסכם ימים כאלה בתחושת החמצה. עם זאת, דווקא במצבים אלה חשוב לזהות גם את מה שכן התרחש, שכן גם ישיבה של כמה דקות, ניסיון להתחיל או עצם ההתמודדות עם היום הם חלק בלתי נפרד מהתהליך.

השאלה אינה כמה מהר חזרנו לשגרה, אלא איזו שגרה אנחנו מייצרים, האם זו שגרה שמתעלמת מהעומס הפנימי או שגרה שמכירה בו ומתאימה את עצמה אליו. ילדים אינם מחכים לחזרה למציאות קודמת, אלא חיים בתוך מצב ביניים מתמשך, ובתוך מציאות זו נדרשת לא פחות עשייה אלא עשייה מדויקת יותר, כזו שמתחשבת בתנאים שבהם היא מתקיימת. מתוך ההתאמה הזו יכולה לחזור בהדרגה גם הפניות המנטלית, זו שמאפשרת לא רק תפקוד אלא גם למידה, חשיבה ונוכחות.

הכותבת היא מרצה ומדריכה פדגוגית בסמינר הקיבוצים