מה עושים כשהילד אומר "אמא אני שונא אותך"?

"אמא אני שונא אותך!", אומר לי קטן הבית בעיניים מלאות דמעות. ואחרי שבלעתי את העלבון והכעס, אני מבינה שכנראה עשיתי טעות בדרך. אין הורה בעולם שלא אמרו לו לפחות פעם אחת בחיים. "אני שונא אותך", "את כל כך מעצבנת", "הלוואי ולא היית אמא שלי". הכאב כל כך חד והמחשבה הראשונה שעולה לנו מיד לראש - 'איך יכול להיות שהילד שלי אומר לי כאלו מילים אחרי שאני קוטפת בשבילו את הירח ואת הכוכבים, לילות וימים, כבר הרבה מאד שנים?'".

אנחנו לוקחים ללב שלנו, מתכווצים, נבהלים - 'אם הוא ככה מדבר אליי, איך ידבר אל החברים שלו כשיהיה גדול?'. אנחנו כועסים על עצמנו: 'איך הרשנו לו כל השנים לדבר אלינו ככה?'. אנחנו רוצים ללמד אותו לקח כי הכאב גדול מדי, הפגיעה באגו ובלב שלנו קשה מדי, ואנחנו יוצאים למתקפה: "מה אמרת?", "איך אתה מעז לדבר אליי ככה?", "אתה יודע שאני עושה הכל בשבילך?", "זו התודה שלך אליי?", "תתבייש לך!". חלק גדול מההורים מגיבים ככה בדיוק לסיטואציה הכי טבעית ואנושית הזאת שמביא הילד שלנו עד לפתח של הלב שלנו. ואני פה כדי לספר שיש לי חדשות ממש טובות. כשאני פוגשת הורים בקליניקה שמספרים לי שהילד שלהם אומר להם "אני שונא אתכם!", אני ממש שמחה. למה? כי בכל מערכת יחסים קרובה יש תמיד מי שנפגע, כועס, מתלהם ושלא מפחד להביא ולהביע את זה. אני מרוגשת מילדים שלא מפחדים מההורים שלהם ושיכולים להגיד את האמת שלהם כרגע, בלי בושה או פחד.

מה שהילד שלנו מנסה להגיד לנו: "אמא את הדבר הכי חשוב לי בעולם, האהבה שלך אליי לא מוטלת בספק. אבל כרגע אני פגוע ממך ואלו המילים היחידות שאני מצלי להוציא מהפה שלי". כשאנחנו לוקחים את המילים של הילדים שלנו כפשטותם אנחנו מפספסים חלק גדול מהתקשורת המילולית והלא מילולית שעומדת ממש לנגד עינינו.

אנחנו שואלים את עצמנו מה לעשות כשהילד שלי מדבר אליי ככה? מה אנחנו אמורים להגיד לו? ואני מציעה במקום לשאול את עצמנו מה נוכל לעשות, נוכל לשאול: מי אנחנו רוצים להיות שם? איזה הורים אנחנו רוצות להיות? מה הכי היינו רוצים?. יש כאלה אומרים לנו לא לקחת באופן אישי את הדברים שהילדים שלנו אומרים לנו ואני אומרת - לקחת הכי אישי שיש תמיד. כשהילד שלנו אומר לנו שהוא שונא אותנו, כשהוא מקלל אותנו, מרביץ, זה אומר כמה דברים: שהילד שלנו עכשיו סובל, הוא בחוסר ויסות רגשי (מה שקורה גם לנו המבוגרים), הוא מתקשה להסביר עד הסוף מה הוא מרגיש.

מה שאנחנו שומעות בדרך כלל זה רק את הרובד הראשון של המילים, ואנחנו מפרשות את זה כתוקפנות, כאלימות, כחוסר חינוך, אנחנו מאשימות את עצמנו שלא ידענו להציב גבולות כשהיו קטנים, שאנחנו מאפשרות להם לדבר ככה, שכנראה בגלל הזוגיות שלנו המצב הוא כזה, בגלל שהבאנו לו עוד אח, שאפשרנו לו להיפגש עם חברים שלימדו אותו את השפה הבוטה הזאת. ומה שיוצא לנו מהלב ומהפה זה כעס על הילד שלנו ועל עצמנו.

רק שהילד שלנו מנסה להגיד לנו שהוא אוהב אותנו, שהוא צריך אותנו, שהוא הרגיש לא אהוב, דחוי או כזה שכועסים עליו. הוא אומר את הדברים הללו כי הוא עדיין מאמין בקרבה ובאהבה שלנו, ורוצה שנהיה איתו שם, בקושי, בכאב, בעלבון (גם אם אנחנו "התחלנו"). הורים שבטוחים מאד באהבה שלהם אל הילד שלהם וגם בכיוון ההפוך, ישמעו את הדברים של הילד שלהם כרצון לקרבה ואהבה, לא ייפגעו, ולא יתחשבנו עם הילד שלהם בעתיד הקרוב או הרחוק. כשאנחנו ההורים, מצליחים להיות המבוגרים בקשר, אנחנו מבינים שהילד שלנו כועס עלינו או על העולם וככה הוא מביע את זה.

אז מה כן נוכל לעשות ברגעים האלו:

לשמוח על זה שהילד שלנו מעז להביע את עצמו: מוכן להיות בפגיעות ובאינטימיות אתכם, גם כשקשה לו ולא נעים לו. הוא סומך על זה שלא תיבהלו ולא תינטשו אותו שם.

לנקות את האשמה מהלב שלנו: אם נרגיש אשמים באותם רגעים, אם נלקה את עצמנו בביקורת פנימית ועצמית, לא נצליח להיות שם בחמלה ובאהבה, לא עם עצמנו, ולא עם הילדים שלנו.

ללטף לעצמנו את הראש: להבין שכנראה פגענו בילד שלנו, לבדוק מה אמרנו שכל כך הציף את הילד שלנו, להבטיח לעצמנו שאנחנו לוקחים אחריות לעתיד.

להיות שם עם הילד שלנו: לתת לזה מקום אמיתי בלב שלנו כמו "אתה מאוד מאוד כועס עכשיו", לשבת בשקט ליד הילד, להסיר אגו וכבוד ולהבין שכרגע אנחנו נדרשים להיות המבוגרים שנותנים חום ואהבה. הילדים הפנימיים הפגועים יחכו מעט עכשיו.

תזכרו ברגעים האלו כמה פעמים. הייתם מאד קרובים להגיד את המילים הקשות האלו אבל התאפקתם. הגיבו ברגישות לילדים שלכם ולעצמכם.

הכותבת היא מנחת הורים, מלווה אימהות ואבות בקשיים בהורות ובזוגיות, מובילה את קהילת "אמא אנושית", מפתחת גישת "עיניים טובות להורות".