אל תפחדו אם אתם קצת שונאים את הילדים שלכם

זאת תקופה שונה לחיות בה. מצד אחד, אנחנו במצב חירום: טילים, אזעקות, התראות, ממ"דים. מצד שני, יש בזה משהו מוכר. כמעט שגרה אפילו. מזכיר את איראן 1, "עם כלביא", אולי בכלל קורונה עם פיצוצים ואזעקות? הישראלי הממוצע נקלע שוב למציאות שהיא "לא מספיק" מצב חירום בשביל לעצור הכל, וללא מספיק שיגרה בשביל להצליח לתפקד כרגיל. בתוך הזמנים האלה, לא מעט מוצאים את עצמם קצרים וחסרי סבלנות. פעם נכנס אלי לקליניקה אבא לארבע ואמר - "זה לא שהפתיל שלי קצר. אין לי פתיל". ככה זה מרגיש כשהמכל כל כך מלא, עד כדי כך שכל דבר יכול להבעיר אותו.

כאב לשלושה וכפסיכולוג, ניסיתי להבין בין הסגרים והאזעקות, החופשות והשביתות - למה אני כל כך קצר? איך יכול להיות שהזמן שנכפה עלינו עם צאצאינו הופך למועקה של ממש? איך זה שהילדים שלנו, הכל כך אהובים, יכולים לעורר את הרגשות האלו? אם הם כל כך חשובים, למה אנחנו רוצים להינעל בחדר, להיבלע בטלפון או לברוח לעבודה? או כמו שאמא מסוימת שאלה אותי: "למה אני שונאת את הילדים שלי?"

אחת התשובות היא - כי הם כאן וכי הם צריכים אותנו. הורות היא המחויבות הכי גדולה שיש. זאת מערכת יחסים שבה יש מישהו שתלוי בנו, אם נרצה ואם לא. בגילים צעירים ילדים צריכים שנאכיל ונרדים אותם. בהמשך, התלות לא מפסיקה, היא משנה צורה. אנחנו צריכים לעזור להם להתחבר לזום, למצוא נעל שהלכה לאיבוד, להכיל ולווסת רגשות כמו שעמום, תסכול, עצב וקנאה, לתת את הרכב או לטפל בנכדים.

איך אנחנו עושים את כל זה? אפשר לדמיין מעין מכל – כזה שלתוכו נכנס כל דבר שדורש מאיתנו מאמץ רגשי. בזמנים כמו היום, למשל, אנחנו נאלצים לעמוד במחויבות לעבודה, להורים, לבני זוג. חלקנו מוצפים פחדים קיומיים או חשש מהאזעקה הבאה. יש עוד המון דאגות קטנות, ועל כל אלו נוסף הצורך לדאוג לילדים רגשית, כלכלית, תזונתית וחינוכית.

גם כשהמכל מלא, אנחנו פועלים על אוטומט, מזיזים דברים מפה לשם, הבית מתפקד. אך כשהילדים צריכים אותנו נוכחים רגשית –לא מצליחים להתגבר על המעבר בין הבית לקייטנה, או פנימה והחוצה מהמקלט, אנחנו צריכים לעצור ולהשקיע עוד קצת. עכשיו הגענו מעבר לגבול היכולת שלנו - מעבר לגבול הסיבולת. באותו רגע אנחנו חשים חסרי אונים, ומי שהביא אותנו לנקודה הזאת, פשוט כי יש לו צרכים - הם הילדים שלנו.

"אם טובה דיה"

אז למה אנחנו לפעמים לא סובלים את הילדים שלנו? בעיקר כי הם שם כל הזמן והם צריכים אותנו, כל הזמן. ולפעמים אין לנו מקום לצורך שלהם. דונלד וויניקוט, מי שטבע את המושג "אם טובה דיה", דיבר גם על כך ששנאה היא רגש טבעי שמופיע בתוך מערכת יחסים אוהבת של טיפול. באמצע הלילה, כשאנחנו על הקצה עם תינוק שצורח, הצורך האינסופי הזה יכול להחוות כבלתי נסבל. לשנוא לרגע בתוך יחסים זה דבר טבעי (כך כל מי שבזוגיות יודע) כל עוד לוקחים אחריות, נשארים שם וממשיכים לטפל.

לפעמים, ברגעים שאי אפשר להכיל יותר, כשהמיכל עולה על גדותיו, האנרגיה חייבת לצאת החוצה. היא יכול לצאת בצורה של צעקות, לפעמים גם בתוקפנות כלפי עצמנו או הסביבה. אצל אחרים בשתיקה. כאשר בכל המצבים האלה יש תחושה חזקה של חוסר אונים שחייב לצאת החוצה איכשהו. הרגש הזה הוא לא כעס אלא תחושה של חוסר אונים ("אני לא יכול יותר!", "אי אפשר אתכם") שיוצא החוצה בהתקף של אדרנלין.

המתכון לשפיות, או "איך להימנע מפחמימות ריקות"

מול ההבנה של המקור לתחושות האלו יש לפחות שתי שאלות פתוחות: הראשונה: מה עושים עם האשמה? לפעמים נראה שיחד עם הלידה של הילד הראשון מקבלים גם שק של אשמה שנסחוב לכל החיים. מפתיע כמה אנחנו דומים להורים שלנו במקומות שנשבענו לא לטעות. "אשמה היא כמו פחמימות ריקות", אמר פעם תמיר אשמן, פסיכותרפיסט. כלומר, זהו רגש לא מזין, כזה שלא מוביל למקום חיובי, אבל עם זאת ממכר מאוד, וצריכה ממושכת שלו גורמת לכבדות. אך גם אם התפרצנו, גם אם היינו חסרי סבלנות, או בחרנו להסתגר, להעניש את עצמנו, או לדבר אל עצמנו לא יפה, כל אלו לא יעזרו בשום צורה לילדים שלנו. אנחנו צריכים את ההכרה בכך ולאחריה פעולה, שנועדה ליצור שינוי.

עכשיו מגיעה השאלה השניה: איך מתמודדים עם הרגשות המורכבים האלו ומתנהלים בצורה בריאה יותר? הצעד הראשון הוא לקבל את העובדה שגם הורים טובים מגיעים לקצה. לא לתקוף את עצמנו על מה שאנחנו מרגישים. מומלץ לנסות להסתכל במכל ולהבין מה אנחנו סוחבים. אנחנו באשמה על התפקוד בעבודה? אנחנו דואגים לבן בצבא? רצוי להעריך מה הטריגרים - אנחנו מנסים לנהל פגישה במקביל לילדים? ארוחת צהריים? מקלחות? ההתנהלות באזעקה? חשוב להודות בפני עצמנו ומשפחתנו שאנחנו לא גיבורי על ולא נצליח לעשות הכל, בטח לא בזמן מלחמה. כדאי לנסות להבין באיזו חזית לא נצליח לפעול כמו שקיווינו, לערוך עם עצמנו תיאום ציפיות מראש ולבחור מבעוד מועד איפה אנחנו מוכנים לוותר ואיפה כדאי שנבקש עזרה. לבסוף, אם עברנו את הקצה, לעשות מה שהיינו עושים אם האוטו התחמם. לעצור, להבין מה קרה ולתקן. אפשר להתנצל ולהודות בלי להאשים, ולספק לעצמנו ההפסקה או את העזרה שצריך.

אולי דווקא בהורות כזאת, שמודה במוגבלות ולוקחת על עצמה אחריות בפעולה, אנחנו מאפשרים לעצמנו ולילדים שלנו חוויה בריאה יותר, עם מקום לאהבה.

הכותב הוא פסיכולוג קליני-מדריך בשירות הפסיכולוגי ברמב"ם