מהם מקומות העבודה הכי שווים להביא את הילדים?

משגיח כשרות

מלאכי כהן בן ה-9 הגיע עם סבא מאיר, משגיח כשרות של "כשרות צהר", ליום כיף במסעדות תחת אחריותו במועצה אזורית משגב. במשך היום עקב בסקרנות אחרי סבא שלו בזמן שהוא בודק את חומרי הגלם, בורר את הקטניות, מוודא תעודות של ספקים, ומשגיח על תהליכי ההכנה במטבח, כשמדי פעם הוא שאל בסקרנות שאלות על ההבדלים בין סוגי הכשרויות. בשלב מסוים מלאכי קיבל משימה לברור את הקטניות - משימה שהוא לקח עליה אחריות מלאה ו"חתם" בגאווה בטופס הפיקוח. במסעדה האחרונה הוא קיבל ארוחת ילדים, כמובן בפיקוח מהודר.

דבוראי

עמית בלונסקי, בן 35 ממושב יד נתן, דבוראי שעובד בשיתוף פעולה עם יד מרדכי, נשוי ואב לשלושה, ממשיך את מסורת הדבוראות המשפחתית ומנהל כיום מכוורת עצמאית. הוא דור שלישי למגדלי דבורים - סבו היה ממקימי קיבוץ יד מרדכי, הקים את המכוורת של הקיבוץ וגם את זו שבבית הספר החקלאי בכפר סילבר. אביו המשיך את הדרך והקים מכוורת פרטית ביד נתן, ועמית גדל לתוך הענף. מי שמגיעה איתו היא עמנואל בת החמש, היא כבר מכירה את הכוורות, יודעת להבדיל בין מלכה לפועלת, ולא שוכחת להביא לעצמה חליפת מגן קטנה משלה. "אני אוהבת להיות עם אבא כשיש דבורים מסביב", היא אומרת, "אבל הכי כיף זה לטעום את הדבש מהכוורת". מאז ה-7.10 הוא משרת במילואים, עם למעלה מ-290 ימי שירות. בזכות עזרתם של אביו, אשתו וחבריו הקרובים, הצליח לשמור על רציפות הפעילות העסקית גם בתקופה זו. "להיות דבוראי זה אומר שלא תוכל ללכת להסתגלות בגן של הילדים, כי זו בדיוק עונת הרדייה. אז אני שמח שהילדים באים איתי לפעמים לעבודה, עמנואל כבר רגילה, לא מפחדת מעקיצה או שתיים".

טועמי מים

אריאלה ארבלי היא מנהלת תחום בדיקות איכות ואמינות במחלקת הפיתוח בתמי4, שטראוס מים, וחברה בפאנל הטועמים של החברה. היא חלק מקבוצת ה"סופר טייסטרים" המיומנים שטועמים מים באופן מקצועי, כאשר רק 25% מהאוכלוסייה מסוגלים לזהות בצורה מדויקת טעמים עדינים במיוחד במים. המומחיות שלה היא להעריך את הטעם, הריח והמרקם של המים, במטרה לוודא שהם עומדים בסטנדרטים. מדובר בשילוב בין חוש טעם וריח רגישים, לבין ידע מדעי ותברואתי. בחופש הגדול בתה ענבר הצטרפה אליה לעבודה. היא הסתכלה עליה בזמן הטעימות ושאלה בסקרנות: "אמא, גם אני יכולה לנסות לטעום מים כמוך?". יחד הן עשו טעימות, וענבר קיבלה הסבר לה על איך מאבחנים איכות של מים. "זו הייתה פעילות נהדרת עבור שתינו".

חקלאי

ניקו פלסיק מגד״ש עין השלושה, חקלאי משקי הנגב, מביא את הילדות לשטח כבר מהגן. ניקו רגיל להתחיל את היום מוקדם מאוד, אבל מבחינתו השיא הוא כשהבנות שלו, סול בת ה-4.5 וים בת השנתיים וחצי, מצטרפות אליו לעבודת השטח. "הן יודעות בדיוק מאיפה מגיע האוכל שלנו", הוא אומר בגאווה. "הן רואות אותי עובד בשדות, שותל, קוצר, אוסף, ומבינות שזו לא רק עבודה, זו דרך חיים". אחרי כמעט שנתיים הם חוזרים הביתה אחרי שפונו לאילת ולאחר מכן לנתיבות. גם כשגרו בבתים זמניים הבנות נהגו לבקר הרבה בקיבוץ, באו איתו לשטח, לרפת, לשדות - לפעמים כדי לעזור, ולפעמים פשוט כדי לטייל. "כשאני רואה את ההתלהבות שלהן מהטרקטור או מהאדמה הרטובה – הלב מתמלא. הן אולי קטנות, אבל כבר מבינות את הכוח והיופי שבחקלאות". הם עבדו מסביב לשעון בכל מצבי מזג האוויר ובצל המלחמה בעזה שמתנהלת מעבר לשדות שלהם. "אני מתפלל לחזרתם של כל החטופים והחיילים שלנו הביתה במהרה".