"אמא שלי מתעניינת רק בעצמה, אני לא מעניינת אותה"

בכל הנוגע למערכות היחסים המוקדמות ביותר בחיינו - אין לנו זכות בחירה. הקשר החזק ביותר שלנו הוא הקשר עם ההורה שהוא המטפל העיקרי שלנו, האדם הראשון שאליו אנחנו פונים כשאנחנו מפחדים, רעבים, עייפים. כשאנחנו מרגישים טוב אנחנו עשויים לבקש את חברתם של אחרים למשחק משותף, אבל מתח או צורך דחוף ישגרו אותנו מיד בחזרה לאותו מטפל עיקרי.

האינטנסיביות שמאפיינת את הקשר הראשוני עשויה להסביר מדוע אנשים חסרי בגרות רגשית עלולים לעורר אכזבה תמידית. קשה להתמודד עם מערכות היחסים איתם, אבל כשאנחנו רחוקים או מופרדים מהם אנחנו מרגישים שמשהו חיוני חסר. האינסטינקטים הראשוניים שלנו דוחפים אותנו להמשיך לפנות להורים שלנו כדי לזכות בדאגה ובהבנה.

אם ניסיתם לתקשר עם הורה חסר בגרות רגשית, שניחן במיומנויות דלות בכל הנוגע לתקשורת אינטימית, ייתכן שהאינטראקציות האלה כיבו, השתיקו או הרחיקו אתכם. גם אם ההורה שלכם השתייך לצד החביב והחמים יותר של הסקאלה הזו, סביר להניח שתשומת הלב שלו לדברים שמעניינים אנשים אחרים היתה מוגבלת. ייתכן שניסיתם במשך שנים למצוא את הדרך הנכונה להתחבר אליו, אבל שוב ושוב הרגשתם בלתי נראים ובלתי נשמעים. סביר גם שהרגשתם עייפים מאוד - חוסר הרגישות של ההורה שלכם מבטיח תחושה כזו.

ובמילותיה של אחת ממטופליי בנוגע לאימה המרוכזת בעצמה: "היא חושבת שאנחנו כל כך קרובות, אבל עבורי זו לא מערכת יחסים מספקת. משגע אותי שהיא אומרת לאנשים שאני החברה הכי טובה שלה". מי שמצוי בתקשורת עם אנשים חסרי בגרות רגשית יחוש לרוב שהיא חד-צדדית. הם אינם מעוניינים בשיחות הדדיות, דו-צדדיות. בדומה לילדים קטנים, הם משתוקקים לתשומת לב בלעדית ורוצים שכולם יתעניינו במה שמעניין אותם. אם אנשים אחרים מקבלים יותר תשומת לב, הם מוצאים איך להחזיר את תשומת הלב אליהם: הם מפריעים, מפריחים אמירות חדות ששואבות את תשומת הלב של כולם או משנים את הנושא. אם שום דבר לא עוזר, הם פורשים בחדות, מפגינים שעמום או מביעים את הניתוק שלהם באיזו דרך אחרת שתבטיח את מקומם במרכז תשומת הלב.

הסיפור של ברנדה

אימה המבוגרת של ברנדה, מילדרד, תמיד היתה מאוד מרוכזת בעצמה. אחרי שמילדרד שהתה בביתה במהלך תקופת החגים, ברנדה הרגישה מותשת. בפגישה שלאחר מכן היא נראתה סחוטה, כאילו ממש הזדקנה. במהלך הפגישה היא תיארה את אימה כך: "אמא שלי מתעניינת רק בעצמה. היא אף פעם לא שואלת אותי איך אני מרגישה או מה קורה בעבודה. היא רק רוצה לדעת מה אני עושה כדי להשוויץ בי בפני החברות שלה. אני לא חושבת שהיא אי פעם באמת הפנימה משהו שאמרתי לה. הדברים פשוט לא נקלטים. אף פעם לא היתה לנו מערכת יחסים אמיתית בגלל שתשומת הלב תמיד הופנתה אליה. היא מעולם לא מילאה את מְכל הדלק הרגשי שלי. לא אכפת לה אם אני באמת שמחה, ולכל דבר שאני אומרת היא מתייחסת בביטול. כשהיא בסביבה - זו אך ורק עבודה מבחינתי. זה כמו התעסקות עם אדם שטחי שפשוט רוצה שאעשה דברים בשבילו. אני לא מבינה איך היא מעיזה להיות כל כך תובענית".

מילדרד אומנם הייתה בת למעלה מ-80, אבל האגוצנטריות שלה הייתה כמו זו של ילדה. ברנדה הבינה את חוסר הבגרות של אימה ברמה האינטלקטואלית, אבל עדיין מצאה את עצמה כועסת עליה. כפי שאמרה לי: "הלוואי שהיא לא הייתה מפעילה אותי בכזו קלות" במהלך הביקור של מילדרד, ברנדה שוב ושוב ניסתה לעזור לה להתמקם כדי שהיא עצמה תוכל להספיק לעשות כמה דברים לקראת החגים. אבל בתוך דקות מילדרד היתה קוראת לה ומצפה מברנדה לעזוב הכול ולהביא לה משהו. ההפרעות החוזרות ונשנות היו מרגיזות, אבל התגובה החזקה של ברנדה נבעה מסיבות עמוקות יותר.

ג'ון בולבי, חלוץ בחקר תגובותיהם של ילדים, הבחין שתינוקות וילדים מפתחים כעס כתגובה נורמלית לעזיבה של הורה. בולבי תיעד גם כעס כתגובה רווחת לפרדה (1979). וזה מובן. כעס ואפילו זעם לנוכח תחושת נטישה הן תגובות של הסתגלות, שמספקות לנו אנרגיה למחות על מצבים רגשיים לא בריאים ולשנות אותם. לאור הדברים האלה, הכעס של ברנדה על אימה לא היה קטנוני או לא רציונלי. זו הייתה תגובה ביולוגית לחוסר האונים שלה, שנוצר כתוצאה מההתעלמות של האם מרגשותיה. בסופו של דבר, התחושה של אדם שמתייחסים אליו בביטול או שלא רואים אותו יוצרת פרֵדה רגשית. ברנדה הרגישה כאילו אימה שוב ושוב עוזבת אותה. כשברנדה הבינה שהנטייה הזו של אימהּ להיות מרוכזת בעצמה היא סוג של נטישה רגשית, היא יכלה להבין לראשונה את עומק הכעס שהיא מרגישה. התגובה שלה לא היתה מוגזמת - זו הייתה תגובה נורמלית לפגיעה רגשית. אחרי שברנדה הבינה מהיכן נובע הכעס שלה, היא יכלה להסתכל על עצמה בצורה שונה. היא הייתה ילדה נורמלית, הכעס שחוותה היה כעס שכל ילד היה מרגיש לו ההורה שלו היה עוזב אותו או מסרב להגיב אליו.

לפעמים ילדים להורים חסרי בגרות רגשית מדחיקים את הכעס שלהם או מפנים אותו כלפי עצמם. הם אולי למדו שמסוכן מדי להביע כעס בצורה ישירה, או שאולי הם מרגישים אשמים מדי בגלל הכעס שלהם ולא מסוגלים להיות מודעים אליו. כשכעס מופנם בצורה כזו, אנשים נוטים לבקר ולהאשים את עצמם בצורה לא מציאותית. בסופו של דבר הם עשויים לחוות דיכאון חריף, לעיתים עד כדי אובדנות — הביטוי המוחלט של כעס שמופנה אל העצמי. לחלופין, חלק מהאנשים מביעים את הכעס שלהם בצורה פסיבית-אגרסיבית, ומנסים להביס את ההורים שלהם ודמויות-סמכות אחרות באמצעות התנהגויות כמו שכחה, שקרים, גרירת רגליים או התחמקות.

הם מתַקשרים באמצעות הדבקה רגשית

מכיוון שלאנשים חסרי בגרות רגשית יש מודעות נמוכה מאוד לרגשות, ואוצר המילים שלהם בכל הנוגע לחוויות רגשיות הוא מוגבל, הם בדרך כלל מחצינים את הצרכים הרגשיים שלהם בהתנהגותם, במקום לדבר עליהם. הם עושים שימוש בשיטת תקשורת שנקראת "הדבקה רגשית" (Hatfield, Rapson, and Le 2007), כלומר מביאים אנשים אחרים להרגיש את מה שהם מרגישים.

הדבקה רגשית היא גם דרכם של תינוקות וילדים קטנים להביע צרכים. הם בוכים ומקטרים עד שהמטפלים בהם מבינים מה הבעיה ודואגים לטפל בה. הדבקה רגשית מתינוק נסער למבוגר מודאג מדרבנת את המטפל ומניעה אותו לעשות כל מה שנחוץ כדי להרגיע את הילד.

מבוגרים חסרי בגרות רגשית מביעים את רגשותיהם באותה צורה פרימיטיבית. כהורים, כשהם מוטרדים הם גורמים מצוקה לילדים שלהם ולכל מי שמצוי בסביבתם, ולרוב התוצאה היא שכל אותם אנשים יהיו מוכנים לעשות כל דבר כדי לשפר את ההרגשה שלהם. במסגרת היפוך התפקידים הזה, הילד נדבק במצוקה של ההורה ומרגיש שהוא אחראי לשפר את הרגשתו של ההורה. אולם אם ההורה המוטרד לא מנסה להבין מה הוא עצמו מרגיש, שום דבר אף פעם לא נפתר. תחת זאת, התחושות הקשות פשוט מתפשטות הלאה, ממנו לאחרים, וכך כולם מגיבים בלי להבין מה בעצם הבעיה.

אנשים חסרי בגרות רגשית לא מנסים להבין את חוויותיהם הרגשיות של אנשים אחרים - לרבות הילדים שלהם. אם מאשימים אותם בחוסר רגישות לצרכים או לרגשות של הזולת, הם מתגוננים ואומרים דברים בסגנון: "טוב, היית צריכה להגיד!". ייתכן שיוסיפו משהו על כך שהם לא קוראים מחשבות או שיתייחסו למצב בביטול ויאמרו שהאדם הפגוע רגשני או רגיש מדי. כל תגובה שלהם תעביר את אותו המסר: אי אפשר לצפות מהם להתאמץ כדי להבין מה קורה בתוך אנשים אחרים.

במאמרה "Toiling in the Field of Emotion" (270 ,2008) משתמשת הפסיכיאטרית הארייט פראד במונח "עבודה רגשית" כדי לתאר מאמץ כזה להבין אחרים: "עבודה רגשית היא הקדשת זמן, מאמץ ואנרגיה, תוך הפעלת המוח והשרירים, כדי להבין ולמלא צרכים רגשיים. הכוונה ב'צרכים רגשיים' היא לצרכיו של הזולת להרגיש רצוי, מוערך, נאהב ושיש מי שדואג לו. לעיתים קרובות צורכיהם הרגשיים של בני האדם לא מקבלים ביטוי מילולי או שהם לא ידועים או לא מודעים. עבודה רגשית פעמים רבות מתקיימת לצד עבודה פיזית (סיפוק טובין או שירותים), אבל נבדלת ממנה בכך שהיא מכוונת לייצר תחושות ספציפיות — שהאדם רצוי, מוערך, אהוב ו/או שדואגים לו."

היא ממשיכה ומסבירה שצרכים רגשיים הם לפעמים מעורפלים או לא מודעים. אחרים עלולים להסתיר את רגשותיהם משום שהם מתביישים להודות בהם, וכך מי שמסייעים להם צריכים להציע נחמה בעדינות ובעקיפין, כדי לאפשר לאותם אנשים לשמור על כבודם העצמי.

עבודה רגשית היא עבודה קשה. מי שמבצעים את העבודה הזאת צריכים לקרוא ללא הרף את האדם שמולם כדי לדעת אם המאמצים שלהם אפקטיביים. תפקידים ומקצועות רבים נשענים באופן מובהק על עבודה רגשית, וכשהעבודה הזו מבוצעת היטב קשה להבחין מבחוץ במאמץ שכרוך בה. אימהוּת טובה היא דוגמה לעבודה כזו, שלא זוכה לדברי שבח והלל, וכך גם מקצועות שירות רבים מספור.

במערכות יחסים, אנשים בוגרים מקבלים על עצמם את העבודה הזאת באופן אוטומטי, משום שהם חיים מתוך אמפתיה ומודעות עצמית. העבודה הזאת מאפשרת להם לנווט בהצלחה בשלל מצבים בין-אישיים בלי לפגוע באחרים. במקום העבודה ובבית כאחד, עבודה רגשית מקדמת רצון טוב ומערכות יחסים טובות.

מאידך, אנשים חסרי בגרות רגשית לעיתים קרובות מתגאים בכך שאין להם יכולת כזו. הם מצדיקים את התגובות האימפולסיביות וחסרות הרגישות שלהם בתירוצים כגון: "אני בסך הכול אומר מה שאני חושב" או "אני לא יכולה לשנות את מי שאני". אם תעמתו אותם עם העובדה שהבחירה לא להגיד כל דבר שעובר לנו בראש מעידה על שיקול דעת נבון, או שאנשים לא יכולים להתבגר בלי להשתנות, הם ככל הנראה יגיבו בכעס או שיבטלו את הדברים כמגוחכים.

נראה כאילו הם חושבים שאם אחרים לא מבטאים את הכאב ואת הקושי שלהם במילים מפורשות - הם עצמם פטורים ממאמץ. הם מאמינים שהם לא צריכים להתכוונן לרגשותיהם של אחרים. אבל אנשים בוגרים רגשית כמעט תמיד מביעים רגישות כלפי אחרים, בידיעה שרגישות כזו היא פשוט חלק ממערכת יחסים טובה. אנשים אמפתיים מבצעים עבודה רגשית בקלות. אבל למי שאינם מיומנים באמפתיה — תודעתם של אנשים אחרים נראית בלתי מובנת ועבודה רגשית אינה טבעית להם כלל וכלל. זו ככל הנראה אחת הסיבות לכך שאנשים חסרי בגרות רגשית מרבים להתלונן כשמצפים מהם להתאמץ.

אנשים חסרי בגרות רגשית תופסים את ההיסטוריה האישית שלהם בצורה פגומה, ולא רואים בעצמם אחראים לפעולות שעשו בעבר או להשלכות העתידיות של מעשיהם. כיוון שאין להם תפיסה מגובשת של העצמי, הם חושבים שקרבה משפחתית פירושה התמזגות, ושמטרת קיומם של אנשים היא לשקף זה את זה. תקשורת אמיתית איתם היא כמעט בלתי אפשרית בשל האמפתיה המוגבלת שלהם ונטייתם הנוקשה לייחס תפקידים. הם נרתעים מתיקון מערכות היחסים שלהם ומהדדיות, ומתחמקים מהעבודה הרגשית שיש לעשות אם רוצים לגלות רגישות כלפי אנשים אחרים. תחת זאת הם מתמקדים בשאלה אם אחרים גורמים להם להיראות טוב או רע. חשוב להם יותר להגן על עצמם מפני חרדה מאשר להתחבר לאחרים באופן אותנטי, גם לילדים שלהם.

בפרק הבא נתוודע למחקר בנושא ההיקשרות בין אימהות לתינוקות כדי לבדוק איך נוצרים מאפיינים כאלה של חוסר בגרות. לאחר מכן אדון בשאלה כיצד אלה מתכנסים לארבעה טיפוסים עיקריים של הורים חסרי בגרות רגשית.