"אני רוצה שילדים לא ירדו עליי כי אין לי אבא"

אירועי ה-7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל יצרו מציאות כואבת בעוצמה חסרת תקדים. מאז פרוץ המלחמה, התייתמו יותר מאלף ילדים ובני נוער, שחייהם השתנו באחת. אליהם מצטרפים כ-35,000 ילדים נוספים שחוו אובדן הורה עוד קודם לכן בעקבות מחלות, תאונות דרכים או נסיבות אחרות.

יום היתום, המצוין מדי שנה ברחבי העולם ב־14 בנובמבר, נועד להזכיר כי היתמות איננה טרגדיה פרטית בלבד, אלא סוגיה חברתית רחבה. זהו יום שמזכיר לכולנו את האחריות החברתית לדאוג שכל ילד יתום יזכה לעתיד של יציבות, שייכות ותקווה. במסגרת יום זה התפרסם דו”ח היתמות הישראלי על ידי עמותת חמניות הפועלת למען היתומים בישראל. השנה על רקע טראומה לאומית עמוקה הדו”ח מתמקד בהשלכות היתמות בצלה של המלחמה, כאשר 62% מהאלמנים והאלמנות דיווחו על החמרה במצבם הנפשי מאז פרוץ המלחמה. 44% מהורי או אפוטרופסי היתומים דיווחו על החמרה במצב ילדיהם, וכמו כן נרשמה עלייה של 12% בתחושת החשש הכלכלי בקרב משפחות יתומים.

שניים מהילדים סיפרו על תחושותיהם ביום זה:

מקסים שאפר, בן 11 מפתח תקווה. לפני כשנתיים אביו אלי שאפר ז"ל נפטר מדום לב

מה אתה רוצה שנדע על אבא?
"הוא אהב ללכת לשוק כי כולם שם הכירו אותו, הוא היה חברותי. היינו נוסעים יחד לאילת ואוהבים לעצור במקומות בים המלח ויוטבתה ולטייל".

מה היית רוצה להגיד לילדים אחרים שאיבדו הורה?
"מה שנותן כוח זה אמא והמשפחה, למצוא מישהו שמבין אותך, שגם חווה אובדן"

מה היית רוצה להגיד לילדים אחרים שרואים אותך?
"שיתנהגו רגיל כחברים, שלא ירדו על זה שאין לו אבא"

איך הגעת לחמניות?
"דרך הפייסבוק כדי למצוא חברים. מאז שהגעתי הרגשתי בנוח לשתף. זה כמו בית חם. כל הזמן מתעניינים ועוזרים".

"לפני כשנתיים, כשמארק, הבן הבכור, היה בן 12 ומקסים היה בן 9 — בעלי, אלי ז"ל, נפטר באופן פתאומי", אומרת אמו של מקסים, "מאותו יום – החיים שלנו השתנו לעד. אלי היה הלב הפועם של הבית. תמיד עם חיוך, עם אנרגיה, עם אור בעיניים. הוא השקיע בכל רגע עם הבנים – חינוך, טיולים בארץ ובחו"ל, שיחות, חיבוקים. הוא היה אבא למופת ואדם אדיר. מאז שאלי איננו – אני אוספת את עצמי בכל פעם מחדש. שתי מטרות מובילות אותי: להנציח את אלי ולהמשיך לחיות למען הילדים". לדבריה מקסים, הבן הצעיר, מתמודד מאז עם התקפי חרדה. "חיפשתי כל דרך שיכולה לעזור לו, וכך הגענו לעמותת 'חמניות'. מקסים משתתף שם כשנתיים במפגשים שבועיים, שבהם הוא בונה חוסן אישי, לומד לדבר על מה שעל ליבו, לסמוך על עצמו ועל אחרים, ומקבל כלים להתמודד עם הכאב והגעגוע".

שי-לי, בת 9.5, בתו של איציק עמר ז"ל שנפטר מדום לב כשהיתה בת תשעה חודשים

מה היית רוצה להגיד לילדים אחרים שאיבדו הורה?
"שלא יתביישו ושימצאו מי שאפשר לספר לו, אמא, אח, מורה".

מה היית רוצה להגיד לילדים אחרים שרואים אותך?
"יש לי ילדה בכיתה ששואלת שאלות, לא מסקרנות אלא כדי להכאיב, ומול כל הילדים. זה לא נעים. ילדים צריכים להתנהג רגיל, כמו לכל הילדים, ובאופן שווה".

כמה זמן את בחמניות?
"ארבע שנים. אני מכירה ופוגשת ילדים יתומים כמוני שבבית ספר אני לא פוגשת כאלה. לכולם יש אותו מכנה משותף, וזה כיף. אני אוהבת את המדריכים".

"שי-לי אומנם היא לא הספיקה לחוות הרבה מאבא שלה, אך כל עוד אבא היה בחיים - הזמן של שניהם יחד היה איכותי", אומרת קארין, אמה. "איציק היה מקלח את שי-לי, מחתל, מאכיל, מרדים, מרגיע בעת בכי, ומצחיק בכל הזדמנות. המוות של איציק היה פתאומי, אבל במבט לאחור, זה מרגיש כאילו הוא לא רצה לפספס אף רגע איתה. לימים, אפילו השם שלה הוא בעל משמעות מיוחדת - זו המתנה. הוא היה אדם מלא חיים, חייכן, אהב לרקוד, לשיר, להכין מטעמים ולבלות בחיק המשפחה. שי-לי דומה לאבא שלה מאוד, תחומי העניין שלהם משותפים - היא רוקדת, מבשלת ואפילו יש לה ספר מתכונים. לאיציק היה חיוך רחב שלא ירד מהפנים, וכינוי החיבה של שי-לי הוא 'סמיילי'".

זו השנה השנייה שעמותת חמניות מובילה את שבוע המודעות ליתמות בישראל. לצד האירועים הרשמיים בכנסת והגשת דו”ח היתמות לנשיא המדינה, נולד השנה מיזם מרגש במיוחד - “טעים להזכיר”: פרויקט המחבר בין אוכל, זיכרון ורגש, שבמסגרת, אמנים, שפים ומובילי דעת קהל מבשלים עם ילדי חמניות את המנה שמזכירה להם את ההורה שאיבדו. כל ילד בחר את הדמות שאיתה רצה לבשל ואת המתכון שמעורר בו תחושת בית.