הילדים רצים לממד, ההורים מתמוטטים בשקט

מה משותף ללוחמי צוות האוויר שתוקפים כעת באיראן, לצוותי הרפואה שמצילים חיים בבתי החולים, לגיבורים וגיבורות ללא טייטל שעושים הכי טוב שאפשר, ובעצם לחלק גדול מההורים? אם יש לנו ילדים בבית, ומכוח זה אנו משתייכים לקבוצת סטטוס גדולה ומכובדת, היא קבוצת ההורים.

להיות הורים בתקופת מלחמה זה קשה ותובעני מאוד. להיות הורים באזורי קו העימות קשה עוד יותר. קחו לדוגמה משפחות צעירות עם ילדים מיישובים שהתפנו מהצפון באוקטובר 2023, והיו במעמד של מפונים במשך תקופות ארוכות. הורים לילדים קטנים שהתמודדו עם התלישות, עם המעבר הכפוי למקומות זמניים, עם אובדן השגרה והקהילה, ורק לאחרונה הצליחו לשוב לבתיהם מתוך תקווה שהמציאות תתייצב ותאפשר התחלה מחדש.

אלא שהחזרה הביתה לא הביאה איתה את תחושת הביטחון שציפו לה. במקום שיקום ושגרה, חלק גדול מהם מוצאים את עצמם שוב בתוך מציאות של אי-ודאות, עם רעמי תותחים, אזעקות ואיום ביטחוני מתמשך. הם השקיעו מאמצים רגשיים ולוגיסטיים עצומים כדי לייצר לילדיהם תחושת יציבות מחודשת, וכעת נאלצים להסביר שוב למה צריך לרוץ לממ"ד, למה לא הולכים לגן או לבית הספר כרגיל, ולמה הבית שאליו חזרו עדיין לא מקום בטוח באמת.

עבור הילדים, החוויה מבלבלת ומערערת במיוחד. הם כבר חוו ניתוק מהבית ומהסביבה המוכרת, למדו להסתגל למציאות זמנית, וכשנדמה היה שאפשר לחזור לשגרה, המציאות שוב מתערערת. חוסר הוודאות הזה מייצר פחד, חרדה ולעיתים גם רגרסיה התפתחותית, למשל חזרה של הרטבת לילה וקשיי התנהגות.

העומס על ההורים

גם עבור ההורים עצמם מדובר בעומס רגשי כבד. מעבר לדאגה היום-יומית לביטחון ילדיהם, הם מתמודדים עם תחושת אכזבה ולעיתים אף שחיקה, התחושה שההבטחות על חזרה בטוחה לשגרה לא התממשו, שהשיקום טרם הושלם, ושאין אופק ברור ליציבות. בתוך מציאות קשה זו לא מעט הורים חווים חרדה ומצב רוח ירוד, קשיי שינה ומתח פיזי ונפשי, ובאותו הזמן נדרשים לתפקד כהורים תומכים ומרגיעים בתוך מציאות שמערערת גם אותם.

כך נוצר מצב מורכב במיוחד: הורים שנדרשים להיות מקור הביטחון עבור ילדיהם, בזמן שגם להם אין תחושת ביטחון. עבור משפחות בצפון, החזרה הביתה לא סימנה סיום של תקופה קשה, אלא מעבר לפרק נוסף של התמודדות מתמשכת עם חוסר יציבות, פחד ואי-ודאות.

להיות הורה משמעו להיות המבוגר האחראי, לדאוג לשלומם של הילדים ולהגן עליהם, פיזית, בכניסה וביציאה מהמרחבים המוגנים, ובמתן וחיזוק תחושת ביטחון בתוך מציאות מאיימת ומסוכנת. בתוך זה, אנו נמצאים כבר בשבוע השלישי של מעין "שגרת חירום" שבה מערכות החינוך סגורות או פועלות מרחוק, חלק מההורים מגויסים למילואים, למשק לשעת חירום, לכיתות הכוננות ולצוותי החירום, ובכל זאת החיים נמשכים. ובהם יש תפקיד אחד שבו אין הפוגות ואין הנחות: ההורות שלנו. אז מה עושים, ואיך נכון לנהוג כדי לשמור על הילדים?

קשר העיניים שקובע הכל

נכון שיש את הרגעים האלו שבהם הילדים בגיל שנתיים-שלוש רצים בגן המשחקים, מחליקים ונופלים? הילדים מסובבים את ראשם לאחור, מחפשים את עיניהם של האם או האב. תגובת ההורה תקבע לא מעט את התנהגות הילד: מבט בטוח, אוהב ורגוע שמשדר "אני רואה אותך, את בסדר", בצירוף אמירה בסגנון של "לא נורא, תקום ותמשיך לשחק", יניבו בדרך כלל משחק וצהלולי צחוק. מבט מופתע, שפת גוף שמשדרת פחד, בצירוף "אוי קיבלת מכה?", תפרוץ סכר של דמעות ובכי, שממנו יקשה על העולל לחזור ולשחק.

הדרך הטובה ביותר להשפיע לטובה ולחזק את החוסן ואת תחושת הביטחון של ילדינו היא להיות רגועים ובטוחים בעצמנו כהורים. שמירה על עצמנו וחיזוק החוסן שלנו תאפשר לנו לשמור על הילדים ולנהל נכון יותר את השגרה בבית.

אחד הגורמים שנמצאו במחקרים כקשורים ואף מנבאים הורות מיטיבה נקרא "זמינות רגשית". להיות בנוכחות, בתקשורת מילולית ובלתי מילולית, בחיבוק ובמבט עיניים, תומך ורגוע, כמו בקשר העין שתואר לאחר הנפילה בגן המשחקים. העניין הוא שתגובה למצוקה של ילדינו קשורה קשר חזק למצב הרגשי שלנו ההורים. ומה לעשות שיש סיבות מאוד מבוססות לדאוג? הרי לא מדובר בחרדה, כלומר בפחד לא רציונלי מאיום לא מוחשי, אלא בסכנה ברורה, מיידית ומתמשכת.

בנוסף, חלק גדול מאיתנו מחוברים חזק מאוד למסכי הטלוויזיה ולטלפונים הניידים. חיבור שעושה שני דברים: מנתק אותנו רגשית מהכאן והעכשיו בבית, ומעמיס עלינו חשיפה לחדשות ולמידע שמעצים את החשש והראייה השלילית של מה שקורה במציאות המקומית והאזורית.

אז מה כן עושים?

קודם כל, מומלץ מאוד לא רק לחסוך מהילדים את המסכים והחדשות, אלא לנהוג כך גם כלפי עצמכם. די לקבל הודעות טקסט או לקרוא כותרות של עדכוני חדשות, ואפשר לוותר על הסרטונים, התמונות והאלמנטים הוויזואליים שמעצימים מאוד את ההשפעה על הנפש שלנו כהורים.

כדאי למסד ולשמר שגרה של פעילות בבית ובממ"ד, משחקים, טקסים קטנים של לפני השינה ובכלל, מפגש בגובה העיניים על השטיח. כמו כן, שמירה על עצמנו בהיבט הפיזי: תזונה בריאה, לשתות ולנשום עמוק.

ולבסוף, וזו אולי ההמלצה החשובה ביותר: לתת ולקבל תמיכה רגשית על ידי שיתוף בתחושות, בדאגה ובפגיעות שלנו, והקשבה לשיתוף של הורים אחרים. לדעת שלא רק אני מתמודד עם המתח והשפעות המלחמה, וללמוד מה עוזר להורים אחרים, זו אסטרטגיה טובה לחיזוק החוסן. תמיכת עמיתים נמצאה כיעילה מאוד בהורדת רמת המתח והלחץ הנפשי.

על בסיס ההבנה הזו, והמצב שבו אנחנו נמצאים כבר קרוב לחודש, מוקד ערב"ה, קרן קלירסקיי וג'וינט ישראל, בשיתוף חברת Dugri Real Talk, מציעות מרחב תמיכה דיגיטלי, אנונימי ובטוח להורים תושבי הצפון. השירות ניתן ללא תשלום וזמין 24/7, ובו תמצאו אוזן קשבת, לב שומע ועצה טובה מהורים כמוכם. האחווה, ההבנה ההדדית והמפגש הבלתי אמצעי יעזרו לנו להיות שם עבור ילדינו ולצאת מחוזקים.

הימים הללו לא פשוטים ועלולים להיות מעמסה רגשית ונפשית, אך בעזרת כלים נכונים ניתן לעבור אותם בצורה טובה יותר, הן עבורנו והן עבור הילדים. כידוע, אנחנו ומה שאנחנו חווים משפיע על הילדים שלנו.

הכותב הוא פסיכולוג קליני, יזם ומייסד חברת Dugri Real Talk לתמיכת עמיתים דיגיטלית