מה אם המפתח לאושר נמצא בשתי מילים פשוטות?

אין לי מושג למה, אבל נשפים מלחיצים אותי. עברתי ארבעה נשפים עם שתי הבנות שלנו, ולכן חשבתי שעם הבן שלנו אוֹקְלי זה כבר יהיה קלי קלות. אבל טעיתי.

הבנות שלנו התכוננו באובססיביות במשך חודשים: למצוא דייט, לקבל הצעה יצירתית במיוחד, לבחור שמלה, ואז תסרוקת, שיזוף בהתזה, איפור, קורסאז', שכירת לימוזינה, וכמובן, המסיבה שאחרי הנשף. זה היה הסיפור שאינו נגמר, ולכן שמחתי כל כך כשהן סיימו סוף סוף עם כל הנשפים שלהן.

הבן שלנו, לעומת זאת, בכלל לא היה משוכנע שהוא וחבריו מתכוונים ללכת לנשף. גם כשניסיתי לחלץ ממנו פרטים, הוא לא שיתף אותנו במידע או בתוכניות שלו (אין לי ספק, אם יש לכם בן, אח או חבר, אתם ודאי מהנהנים כרגע במרץ).

אלא שאז הגיע שבוע הנשף, ואוקלי החליט, כמובן, שהוא רוצה ללכת. הכול נשאר לדקה התשעים - הטוקסידו, נעלי הספורט הספציפיות שהוא רצה לנעול, וגם כל הלוגיסטיקה שמסביב. גם את מציאת הדייט המתאים, פרט חיוני שייסר את בנותינו במשך חודשים, אוקלי נזכר שצריך לעשות 48 שעות לפני האירוע הגדול.

ואז הגיע היום המיוחל, ובדרך נס היו לנו טוקסידו, נעלי טניס, דייט ולוקיישן מושלם לתמונות שלפני הנשף. איכשהו, גם שכנעו אותנו לארח את המסיבה שלאחר הנשף. שיואו!

רגע לפני שיצאנו מהבית בריצה, בעלי, כריס, יישר את עניבת הפרפר של אוֹק בפעם האחרונה. בתנו קֶנדֶל, שהגיעה לחופשה מהמכללה, הביטה באחיה הקטן ואמרה, "אתה נראה מדהים, אוקלי".

עמדתי שם לרגע וניסיתי לצרוב את הזיכרון במוחי. התינוק שלי גדל והפך לבחור צעיר ונאה. התקשיתי להאמין כמה מהר חלפו 18 שנה. ועוד יותר מזה, התקשיתי להאמין שקנדל כמעט סיימה את לימודיה במכללה, ושבתנו סוייר כבר סיימה ללמוד והיא עובדת כעת בחברת טכנולוגיה גדולה בבוסטון.

בעודי עומדת במטבח, הנחתי לאמת המרה לשטוף אותי: הזמן חולף, והלוואי שהוא היה מאט טיפה. אבל ככה זה עם הזמן. הוא ימשיך לחלוף, בין שנאט ובין שלא. הזמן שיש לכולנו עם האנשים היקרים ללבנו הוא כמו קוביית קרח נמסה.

רגע אחד הוא שם... וכעבור דקה הוא נעלם.

וזו האמת האכזרית מכול: גם אתם וגם אני לעולם לא נוכל למנוע מקוביית הקרח להימס. הדבר היחיד שנוכל לעשות הוא להפיק את המרב מהזמן שיש לנו עם האנשים היקרים לנו, כל עוד הוא קיים. ברגעים כמו אלה, כשאני באמת עוצרת לשנייה כדי לחשוב על זה, הלב שלי תמיד נחמץ.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני תמיד מרגישה שהחיים שלי שועטים קדימה, ושאני לא מרשה לעצמי ליהנות מהם במלואם. ואני מתעצבנת כל כך בגלל דברים חסרי כל חשיבות, שאני הורסת לעצמי את הרגעים הקצרים שאני נמצאת בחברת האנשים היקרים לי.

האם הייתי חייבת להילחץ כל כך מהמרוץ של הדקה התשעים ולהוציא את הכעס שלי על אוקלי? לא.

גם אם אין לכם ילדים שמתכוננים לנשף, אני בטוחה שתוכלו להזדהות איתי. אולי הנחתם להערות עוקצניות מצד המשפחה להרוס לכם את החופשה המשותפת, או שהייתם עמוסים כל כך בעבודה או בלימודים ששוב ביטלתם תוכניות לבלות עם החברים שלכם. תוכלו לבזבז שנים מחייכם על הסחות דעת חסרות חשיבות או על לילות ארוכים בעבודה. קל לנו כל כך לתת לחיים להלחיץ אותנו שלפעמים אנחנו שוכחים שכל הרעיון הוא לחיות אותם.

אז עמדתי שם במטבח, התבוננתי בכריס שיישר את עניבת הפרפר של אוקלי, ופשוט ניסיתי לעכל את הסצנה כולה. נשמתי עמוק, ניגשתי לאוק וחיבקתי אותו. הסתכלתי עליו ואמרתי, "אתה נראה נפלא."

"תודה, אמא." ואז הוא הציץ בשעון ואמר, "יוֹ, אנחנו חייבים לזוז!"

וכהרף עין, הרגע המיוחד חלף כאילו מעולם לא היה, והזמן המשיך לשעוט קדימה. ככה זה בחיים. רגע אחד את בוכה על הזמן שחלף ועל הילדים שהתבגרו מהר מדי, וכעבור שניות את מתרוצצת כמו משוגעת ומנסה למצוא את המפתחות, ותוך כדי גם מתעצבנת על זה שמישהו שוב השאיר כלים מלוכלכים בכיור.

לפני שיצאתי מהבית, פתחתי את המקרר ושלפתי את הקורסאז' היפהפה שקניתי בחנות הפרחים המקומית עבור הדייט של אוקלי לנשף. הוא העיף בו מבט חטוף ואמר, "אמא, היא לא רוצה קורסאז'. שלא תעזי לתת לה אותו."

בהיתי בו בפה פעור. "אבל הוא יפהפה," אמרתי. "אתה בטוח?"

"אמרתי לך, היא הזהירה אותי שהיא לא רוצה קורסאז'."

"טוב, מה דעתך שניקח אותו איתנו, ואם היא תרצה לענוד אותו, בבקשה... אבל אם לא, היא לא חייבת, אוקיי?"

הוא התפרץ לעברי, "אמא, תעשי לי טובה. אני לא רוצה שהיא תראה אותו."

גלגלתי את עיני אל הבת שלנו, קנדל, וקיוויתי שתגבה אותי. אבל היא טלטלה את ראשה לעברי ואמרה, "אמא, תרדי מזה. הוא מתוח. הוא לא ממש מכיר את הבחורה שהזמין לנשף. אל תלחצי עליו."

אני מודה שכעסתי, ואולי אפילו קצת נפגעתי. הקדשתי זמן לגלילה באינטרנט וחקרתי טרנדים של פרחים לנשף, ואז הזמנתי לדייט שלו קורסאז' קטלני בהתאמה אישית, וטרחתי אפילו לנסוע לחנות בעצמי כדי לשלם עליו ולאסוף אותו. בסך הכול ניסיתי לעשות משהו נחמד בשביל הבן שלי, ובמקום להכיר לי תודה, הוא נבח עלי. וזה הנשף הראשון שלו - אז מה הוא בכלל יודע?

דחפתי את הקורסאז' לתיק היד שלי ויצאנו מהבית ללוקיישן שנבחר לצילומים שלפני הנשף. מיד כשהגענו לשם, אוקלי הציג בפנינו את הדייט שלו ששלפה פרח דש, ואז ביקשה מכריס שיעזור לה להצמיד אותו לדש הטוקסידו של הבן שלנו. מיותר לציין שלא התאפקתי.

דחפתי את היד לתוך התיק שלי, הוצאתי את הקורסאז' כאילו היה כרטיס לוטו מנצח, ואמרתי לה: "אוקלי אמר שאת לא רוצה קורסאז', אבל קניתי את זה בהתאמה אישית במיוחד בשבילך, ליתר ביטחון."

אוקלי העיף בי מבט, ומיד הצטערתי שלא סתמתי את הפה. הוא פנה אל הדייט שלו בנימה מתנצלת. "את לא חייבת."

היא הביטה בקורסאז' ואמרה, "זה בסדר... אני יכולה לענוד אותו."

רק אז שמתי לב שהיא הכינה לעצמה קורסאז' משלה, וכבר ענדה אותו על מפרק כף ידה. קנדל גלגלה עיניים. כריס זע באי נוחות. לוּ יכולתי להתאדות באותו רגע, הייתי מתאדה.

אוקלי חטף ממני את מְכל הפלסטיק והחליק את הקורסאז' על מפרק כף ידה הפנוי כשהושיטה אותו בנימוס. ואז כריס הצמיד את הפרח לדש הטוקסידו של אוקלי. צילמנו כמה תמונות, עד שפתאום, משום מקום, התחיל לרדת גשם. וכשאני אומרת גשם, אני מתכוונת ל... מבול. גשם לא היה בתחזית, כך שאף אחד מ-20 הילדים הלבושים רשמית, או מהוריהם, לא הצטייד במטרייה או במעיל גשם.

הילדים הולכים להירטב מכף רגל ועד ראש, חשבתי לעצמי. אבל נראה שזה לא ממש הפריע להם. הם המשיכו לדבר, כולם יחד, ואז שמעתי אותם אומרים, "אז מה חשבתם לעשות לארוחת ערב?"

לחשתי לו באוזן, "אוק, לא הזמנתם מקום לארוחת הערב שלפני הנשף?"

"לא."

הצצתי בבעלי ושאלתי שוב, "אין להם הזמנה לארוחת ערב?!"

הוא הניד את ראשו. "כנראה שלא."

ראיתי שזה לא הפריע, לא לבעלי ולא לבן שלי. אבל לי זה הפריע, ועוד איך. איך ייתכן של-20 ילדים אין תוכניות או הזמנה מראש לארוחת הערב שלפני הנשף? הבנות שלנו דאגו להזמין מקום חודשים מראש. אוק וחבריו המשיכו לדון כקבוצה באפשרויות שעמדו בפניהם. התבוננתי בהם, ואז שאלתי, "נו, אז מה אתם הולכים לעשות לארוחת ערב?"

אוקלי הסתובב אלי ואמר בנונשלנטיות טיפוסית לנער מתבגר, "נראה לי שנלך לאכול באָמיגוֹס."

אָמיגוֹס היא מסעדת טאקוס קטנה ומצוינת במרכז העיירה... אבל יש בה אולי ארבעה שולחנות. המקום כולו הוא בגודל של צריף. כל האימהות קפאו במקום, ואפילו האבות נראו מפקפקים בתוכנית המתגבשת. 20 ילדים בטוקסידו ובשמלות ערב תכננו לצאת לתוך סופת הגשמים הזו ללא מטריות וללא מעילי גשם, ואז להידחס למזללה שיש בה מקום אולי למחצית מהם... ועוד לפני נשף?! לא יכולתי להתאפק.

מכירים את התחושה הזאת כשהגוף שלכם נמצא שני צעדים לפניכם, ואתם פשוט לא מסוגלים למנוע מעצמכם לומר או לעשות משהו חסר כל היגיון? לזכותי ייאמר שלא הייתי ההורה היחיד שהתערב. עשרות הורים עטו כעת על ילדיהם בניסיון להשתלט על המצב. שלפתי את הטלפון הנייד שלי והתחלתי לחפש מסעדות שיכולות לקבל הזמנה של הרגע האחרון ל-20 איש.

כלום... לא מצאתי כלום. הרגשתי שקנדל עוקבת אחרי במבטה. היא פשוט עמדה לידי בזמן שאני צעקתי להורים האחרים, "אין שולחנות פנויים בשום מקום. אני אחפש פיצה שמספקת משלוחים לאזור שלנו."

ואז היא הושיטה את ידה ואחזה בזרועי, משכה אותי אליה והסתכלה לי בעיניים.

"אמא, אם אוקלי והחברים שלו רוצים ללכת למזללת טאקוס לארוחה שלפני הנשף, זה שלהם."

"אבל המקום ההוא קטן מדי בשביל כולם; והם יהיו ספוּגים מהגשם," מחיתי.

"אמא, אם הם יהיו ספוּגים מהגשם, זה שלהם."

"אבל נעלי הספורט החדשות שלו ייהרסו לגמרי."

"אז שייהרסו, זה שלו."

"קנדל, הן חדשות לגמרי!"

"אמא! תפסיקי להיות נודניקית. אם הם רוצים להגיע לנשף בטוקסידו ובשמלות ערב רטובות, זה שלהם. ואם הם רוצים לאכול באיזו מזללה צפופה, זה שלהם. זה הנשף שלהם. לא שלך. אז שחררי כבר."

זה. שלהם.

ההשפעה היתה מיידית. משהו בתוכי התרכך. הרגשתי את הלחץ נמוג ונעלם, הרגשתי את גלגלי המוח שלי מפסיקים להסתחרר, הרגשתי את המתח של הניסיון לשלוט במצב הולך ומתנדף. למה אני בכלל מתערבת? למה אני צריכה לנהל את כל הסיטואציה הזאת? למה שלא אשאל את עצמי איפה אני הולכת לאכול הערב, במקום לדאוג להם באובססיביות? למה זה בכלל מלחיץ אותי?

זה. שלהם. זה הנשף שלהם, לא שלך. אז תפסיקי לנסות ולשלוט בהם, או לשפוט אותם, או לנהל אותם, ותביני שזה שלהם.

וזה בדיוק מה שעשיתי. בזמן ששאר ההורים המשיכו לנסות ולנהל את ילדיהם, אני ניגשתי אל אוקלי וחייכתי. "מה עכשיו?" הוא שאל. "קח 40 דולר לאָמיגוֹס," אמרתי לו. "ושיהיה לכם נשף מדהים." הוא חייך חיוך רחב, חיבק אותי חיבוק ענק ואמר, "תודה, אמא. הוא יהיה מדהים."

התבוננתי באוקלי ובדייט שלו כשיצאו החוצה, היישר אל הגשם השוטף. התבוננתי בהם כשרצו אל תוך הסערה והתיזו בוץ על השמלה שלה והרסו את נעלי הספורט החדשות שלו. וזה לא הפריע לי. האמת שזה היה אפילו חמוד.

באותו ערב, לא היה לי מושג שהרגע הזה ישנה מהותית את כל הגישה שלי לחיים.