האמת שכולם מנסים להסתיר: "כלום לא יקרה אחרי הרצח של ימנו זלקה"

בואו נודה על האמת, כואבת ככל תהיה: ימנו זלקה נרצח, ותכל'ס – זה לא באמת מזיז כאן למישהו. אין מבזק מיוחד, אין התפרצות לשידור, והמשחק של פורטלנד ודני אבדיה (שאני משוגע עליו, באמת) ימשיך כסדרו. הכל טוב. אפילו מערכת החינוך לא תחשוב לשבות – כי מה היא קשורה לזה בכלל? הרי "חינוך מתחיל מהבית", נכון? זה המשפט שאנחנו הכי אוהבים לשלוף כשנוח לנו. והאמת היא שהמשפט הזה נכון ומדויק, ובכל זאת, יש כאן טעם לוואי שזועק לשמיים. זאת אומרת, אלוהים ישמור, כל דבר; איזה צעד של מחאה, משהו. האם החיים של ימנו זלקה באמת לא שווים כלום?

אתמול ראיתי שלט בפתח תקווה: שלט מושקע, למינציה, פונטים צבעוניים – הכל כדי למצוא חתול שהלך לאיבוד. חתול. ואני מקבל את התחושה הבלתי נסבלת שיש כאן במדינה חתולים וכלבים שהחיים שלהם שווים יותר מחיים של בני אדם. שלא לדבר על הפוליטיקאים שמסתערים על תוכניות הבוקר ומוציאים הודעות לעיתונות על כל שטות – לאן נעלמתם?

היום עמדתי בבית הספר שאני מלמד בו, הסתכלתי על התלמידים שלי ודיברתי על ימנו זלקה ז"ל. בית הספר ממוקם בפתח תקווה, ולפני השיעור ניגש אליי תלמיד ואמר לי בלב רועד שהוא היה בסניף הזה, ממש שם, כמה דקות לפני הרצח. ואין לי מושג מאיפה להתחיל את השיעור הזה.

אולי נתחיל מזה שמי שאדיש לרציחות במגזר הערבי כי "זה לא אנחנו", יגלה בסוף שהאדישות הזו מחלחלת גם אלינו. אולי נדבר על זה שיש הורים שיהפכו את העולם בשביל חתיכת מיצ"ב במתמטיקה או באנגלית, אבל לא באמת מעניין אותם אם הילד שלהם דורס, רומס ומשפיל ילד אחר בווטסאפ ועושה לו את השיימינג של החיים.

כי הנה משהו שלא כולם יודעים וחלק בכלל מעדיפים לשכוח: הקומה הראשונה של החינוך מתחילה במקומות הכי קטנים. היא מתחילה בתלמידים שלא בכבוד שלהם להרים כיסא בסוף היום, למרות שהמנקה יכולה להיות סבתא או אמא שלהם. האדישות הזו, אם לא עוצרים אותה בזמן, הופכת לתנועה מסוכנת בנפש שרואה רק את ה"אני". אין כאב אחר, אין "אחר" בכלל.

ואתם יודעים מה הכי עצוב? שברגעים אלו ממש יש הורים שהילדים שלהם יושבים מאחור במושב הבטיחות, והם מקללים תוך כדי נהיגה, חותכים בכביש באגרסיביות ונותנים דוגמה אישית של אפס סובלנות. אבל כשהם יגיעו לעבודה, הם יצקצקו ליד מכונת הקפה ויגידו: "שמעת על ימנו זלקה? איזה נוער, פשוט אין חינוך היום".

חברים, יום הזיכרון נגמר, וגם יום העצמאות. אבל איך שלא תהפכו את זה, אם הדגל לא יורד לחצי התורן על חיים של בחור בן 21 שנגדעו ככה סתם – אז לא באמת הבנו משהו. ימנו זלקה מת, ואם לא נתעורר, גם החינוך ימות יחד איתו.

אז מה עושים היום כשהילדים חוזרים מהלימודים?

קבלו 4 נקודות למחשבה עבורנו, ההורים:

• שיעור ב"קומה הראשונה": לפני הציונים והאנגלית, תשאלו את הילד: "האם הרמת כיסא היום?". כבוד לאדם שעובד מולך – המנקה, המאבטח, המוכר בסופר – הוא הבסיס למניעת האלימות הבאה. מי שלומד לראות את השקוף, לא יוכל להיות אדיש לדם שלו.

• מודל הנהיגה: הילדים שלנו מקשיבים לנו גם כשאנחנו לא "מחנכים" אותם. הדרך שבה אתם מגיבים לנהג שחתך אתכם בכביש היא שיעור החינוך הכי משמעותי שהם יקבלו היום. תראו להם איפוק, לא אגרסיביות.

• המיצ"ב האמיתי: בפעם הבאה שאתם בודקים את הציון במבחן, תשאלו גם: "איך היית היום מבחינה חברתית?". אם אנחנו נקדש רק הישגים לימודיים, הילדים יבינו שהאדם הוא כלי להשגת מטרה, ולא מטרה בפני עצמה.

• לשבור את האדישות: אל תעברו לסדר היום על ידיעות כאלו. דברו על זה בארוחת הערב. תראו לילדים שכואב לכם על בן אדם שאיבד את חייו, גם אם הוא לא מהמעגל הקרוב שלכם. אמפתיה היא שריר שחייבים לאמן.

יהי זכרו של ימנו זלקה ברוך.