מחקר: עד כמה ילדים באמת התאוששו מה-7.10?
מחקר ישראלי חדש מצביע על כך שלמרות זינוק חרדה ובסטרס עם פרוץ המלחמה, משפחות עם ילדים - אוטיסטים ולא אוטיסטים – הראו התאוששות מהירה ויציבות לאורך זמן, כאשר הגיל משחק תפקיד מרכזי. עם זאת, החוקרים מדגישים כי היציבות אינה חזרה לשגרה שלפני המלחמה, אלא “נורמלי חדש” המאופיין במצוקה כרונית גבוהה לצד חוסן אצל הילדים
בתוך מציאות של מלחמה מתמשכת, שבה חרדה וסטרס נעשו כמעט לברירת מחדל, מחקר ישראלי חדש מציע נקודת מבט מפתיעה: אף שמשפחות חוו זינוק חד בסטרס ובחרדה עם פרוץ המלחמה, הן ילדים אוטיסטים והן ילדים שאינם אוטיסטים - עם הוריהם - מראים התאוששות מהירה ויציבות מתמשכת לאורך זמן. עוד עולה כי אבחנה של אוטיזם אינה משפיעה באופן משמעותי על ההסתגלות לטווח הארוך, אלא שהגיל הוא הגורם המשפיע יותר - כאשר ילדים מבוגרים יותר, ובעיקר בנים, מראים תסמינים עמידים יותר. באופן כללי, המחקר מדגיש יכולת של חוסן והסתגלות אצל משפחות, גם תחת תנאי מלחמה מתמשכים.
יציבות זו מגיעה לאחר תקופה של השפעה פסיכולוגית קיצונית שתועדה במחקר המקדים של הצוות. המחקר הראשוני, שנערך ב-30 הימים הראשונים של הלחימה, מצא כי הורים לילדים אוטיסטים דיווחו על רמה של דיכאון, חרדה וסטרס גבוהות פי שניים עד פי ארבעה לעומת התקופה שלפני המלחמה. עם זאת, הנתונים החדשים מראים כי התסמינים הללו התייצבו מאז, גם אם לא חזרו לרמות שלפני ה-7.10. נראה כי המשפחות הגיעו ל"נורמלי חדש" - מצב של חוסן המאופיין ביציבות, אך כזה הנושא נטל פסיכולוגי כרוני גבוה משמעותית מזה שנשאו לפני המלחמה.
המחקר נערך בהובלת ד"ר ג'ודה קולר, ראש המעבדה לחקר אוטיזם בילד ובמשפחה בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים, בשיתוף פעולה בין האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אלו"ט וגופים נוספים בתחום האוטיזם בישראל.
החוקרים עקבו אחר 62 משפחות עם ילדים בגילאי 3 עד 17, חלקם אוטיסטים וחלקם לא, ובדקו את מצבם הנפשי בשבע נקודות זמן לאורך שנה מאז פרוץ המלחמה. בתחילת הדרך הציגו הן הילדים והן ההורים רמות גבוהות של חרדה, סטרס ותסמינים פוסט טראומטיים. "בתקופה המיידית לאחר האירועים ראינו רמות מצוקה גבוהות מאוד", אומר ד"ר קולר.
כבר בחודשים הראשונים נרשמה ירידה חדה בתסמינים, ולאחר מכן התייצבות יחסית לאורך השנה. החוקרים מדגישים כי מדובר בדפוס דינמי של הסתגלות, שבו התגובה הראשונית החריפה מתחלפת בתהליך התאוששות הדרגתי.
אחת השאלות המרכזיות במחקר היתה אם ההשפעה על ילדים אוטיסטים גבוהה יותר במצבי מלחמה מתמשכים. התשובה מורכבת: מצד אחד, ילדים אוטיסטים בגיל בית ספר ובנים הראו רמות גבוהות יותר של תסמינים פוסט טראומטיים לאורך הזמן. מצד שני, כאשר בוחנים את התמונה הכוללת, גם ילדים אוטיסטים וגם ילדים שאינם אוטיסטים הציגו ירידה דומה בתסמינים והתאוששות מקבילה. "הממצאים מראים מסלולי שינוי דומים בין הקבוצות לאורך זמן", אומר פרופ' קולר, ומדגיש כי האבחנה האוטיסטית לא הובילה להבדלים מהותיים.
גם אצל ההורים נראתה תמונה דומה. הרמה של הדיכאון, החרדה והסטרס היו גבוהות במיוחד בתחילת התקופה, אך ירדו באופן משמעותי לאחר מכן. באופן מעניין, הורים לילדים אוטיסטים הראו ירידה חדה יותר בתחילת הדרך - תופעה שהחוקרים מציעים להסביר בכך שרמות הבסיס שלהם היו גבוהות יותר עוד לפני כן.
המחקר מצביע גם על גורם מפתח נוסף: גיל הילד. לפי החוקרים, הגיל היה מנבא משמעותי יותר מהאבחנה עצמה. ילדים בגיל בית ספר הראו תסמינים מובחנים ומתמשכים יותר, בעוד שאצל ילדים צעירים יותר השינויים הושפעו בעיקר מהזמן ומהתהליך ההסתגלותי.
מעבר לנתונים עצמם, החוקרים מדגישים את המשמעות הרחבה יותר של הממצאים. "הדפוסים שנמצאו מדגישים את היכולת של משפחות להסתגל לטראומה המונית לאורך זמן". עם זאת, ד"ר קולר מדבר גם על פרשנות פשטנית מדי: "חשוב להבין שהיציבות שמצאנו היא יציבות ברמת מצוקה שעדיין גבוהה יותר ממה שהכרנו בעבר. הירידה בתסמינים אינה מעידה על חזרה לנקודת האפס שלפני המלחמה, אלא על תהליך מורכב של הסתגלות, שלעתים מושפע גם מחזרה לשגרה, חידוש שירותים חינוכיים וטיפוליים ושינויים במצב הביטחוני".
בנוסף, החוקרים מדגישים כי חשוב להמשיך לעקוב אחר המשפחות לאורך זמן, שכן השפעות של טראומה עשויות להשתנות. לדבריהם, הבנה מעמיקה יותר של תהליכי הסתגלות תאפשר לפתח מענים מדויקים ויעילים יותר בעתיד.