גם הילד שלכם ראה את הסרטון הידוע בטיקטוק?

לאחרונה פורסם אירוע אובדני חמור בשידור חי ברשת הטיקטוק והופץ ברשת, וככל הנראה לא מעט בני נוער נחשפו אליו, גם אם לא חיפשו אותו. נכון, כבר כמעט אי אפשר לשלוט בכל מה שמופיע להם במסך, אבל אפשר לשאול, להקשיב ולהפוך את החשיפה הקשה לרגע של קשר והגנה.

נתחיל מהסוף: אי אפשר להחזיר את הסרטון לאחור, אי אפשר להעלים אותו (יכול להיות שגם הילדים שלכם כבר נחשפו אליו) ואי אפשר להבטיח שילדים ובני נוער לא יצפו בתכנים קשים. תכנים מסוג זה מופצים היום בתוך דקות, עוברים מקבוצה לקבוצה ומגיעים לעתים גם למי שלא חיפש אותם. אבל יש דבר אחד שאנחנו בהחלט יכולים לעשות: לא להשאיר את הילדים שלנו לבד עם מה שראו.

חשיפה לאירוע אובדני בשידור חי עלולה להיות מטלטלת. לא כל ילד שיצפה בו יימצא בסיכון, אבל עבור בני נוער שכבר מתמודדים עם בדידות, דיכאון, ייאוש או תחושת חוסר מוצא, בני נוער שמתמודדים עם מחשבות אובדניות (20% מכלל בני הנוער דיווחו על מחשבות אובדניות לאורך שנות ההתבגרות) הסרטון עלול לפגוש כאב ושאלות שכבר נמצאות שם. לפעמים הוא מעורר חרדה וזעזוע, ולפעמים דווקא שתיקה, הסתגרות או הזדהות שאינה נאמרת בקול. ולפעמים הוא עלול להיות מה שנדרש כדי להפוך מחשבה אובדנית להתנהגות אובדנית.

התגובה ההורית הטבעית היא לעתים להימנע. כולנו חוששים להפחיד, להביך או להיכנס לעימותים, כולנו רוצים בעיקר שקט תעשייתי. חלקנו אולי אפילו מאמנים במיתוס השגוי לפיו אם נדבר עם הילד על אובדנות זה עלול להכניס לו רעיונות לראש. אלא שהשתיקה אינה מעלימה את מה שהוא ראה. היא רק עלולה להשאיר אותו להתמודד עם זה לבדו. לכן, הדבר החשוב ביותר, הפשוט ביותר, הזמין ביותר שיש לנו כהורים לעשות – הוא לדבר. כן, כן, פשוט לפתוח את השיחה. לא בחקירה, לא בדרמה ולא בהטפת מוסר. לפתוח בשיחה כדי להקשיב. אפשר פשוט לומר: "שמעתי שמופץ סרטון קשה ברשת. יצא לך לראות או לשמוע עליו?" אם התשובה חיובית, אפשר לשאול: "מה ראית?", "איך הרגשת אחרי זה?", "זה נשאר איתך?". חשוב לא למהר להסביר, לתקן או להרגיע. קודם כל להקשיב. ככל שנקשיב יותר ונדבר פחות, נדע שהשיחה עובדת.

אם במהלך השיחה מתעורר חשש אמיתי, צריך לשאול באופן ישיר: "האם הסרטון העלה אצלך מחשבות שלא כדאי לחיות?", או "האם היו לך לאחרונה מחשבות לפגוע בעצמך או לסיים את החיים?" כאמור, ובניגוד למיתוס הנפוץ, שאלה ישירה על אובדנות אינה מכניסה רעיונות לראש. היא מאפשרת לילד להבין שאנחנו מסוגלים לשמוע גם את הדברים הקשים ביותר, ושהוא אינו צריך להסתיר אותם מתוך בושה או פחד. היא מאפשרת לילד שלנו להאמין שיש עם מי לדבר, גם כשקשה, גם על נושאים ש"לא מדברים עליהם" – כמו חרדה ודיכאון וכאב נפשי. וכן, גם אובדנות.

ואם הילד משתף במחשבות אובדניות, לא מתווכחים איתו, לא מטיפים לו ולא אומרים “החיים שלך יפים” או "תחשוב חיובי". הכאב שלו אמיתי גם כאשר אנחנו מתקשים להבין אותו. עדיף לומר לו: "אני שומע כמה קשה לך", "אני ממש מודה לך ששיתפת אותי" ו"אני מבין שמאוד קשה עכשיו, אני איתך ונעבור את זה יחד". ובמקביל, לא משאירים אותו לבד, מצמצמים גישה לסכנות מיידיות ופונים לעזרה מקצועית. אם לבן שלכם כואבת השן, הולכים מיד לרופא השיניים. אם לבן שלכם כואב הלב, צריך לפנות לאיש טיפול כדי שיעזור. ויש כל כך הרבה מה לעשות. יש היום טיפולים מצוינים וקצרים לסיכון אובדני ולדיכאון.

וכמובן, השיחה הזו אינה צריכה להיות מושלמת. הורים אינם צריכים להיות פסיכולוגים, אלא מבוגרים שמוכנים לא להסיט את המבט. לשאול, להתעניין, להקשיב באמת וכשצריך גם לפעול. ובאופן כללי, חשוב להיות קשובים במיוחד לשינוי משמעותי בהתנהגות בתקופה הזו (ובכלל): הסתגרות חריגה, ירידה בתפקוד, שינויים בשינה, התרחקות מחברים, דיבור על מוות, ייאוש או תחושה שאין מוצא. סימן אחד אינו מעיד בהכרח על סכנה, אבל שילוב של סימנים, שינוי חד או אמירה ישירה מחייבים התייחסות רצינית.

ואם נחזור לטיקטוק - חשוב גם לומר באופן ברור שהאירוע אינו בידור ואינו תוכן שצריך להעביר הלאה. אין צורך לבקש מהילד להראות לנו את הסרטון, לצפות בו יחד או לחפש אותו כדי "להבין במה מדובר". נכון לבקש שלא לשתף אותו, לדווח על התוכן ולצמצם ככל האפשר את המשך החשיפה. כל שיתוף נוסף עלול לפגוע באדם המצולם וגם באנשים נוספים שייחשפו אליו. אז זהו. אכן אי אפשר למנוע כל חשיפה לתכנים קשים ברשת. זה המצב. אבל לא צריך להישאר ללא מענה. בהחלט אפשר למנוע מצב שבו ילד פוגש כאב בלתי נסבל ומרגיש שאין אף אחד שמוכן לשמוע אותו. דווקא מול מסך שמפיץ מצוקה במהירות, הקשר האנושי הוא עדיין אמצעי ההגנה החשוב ביותר. והוא בהישג ידינו.

אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה! במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו.

הכותב הוא חבר הנהלת עמותת בשביל החיים וראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע״ש ליאור צפתי באוניברסיטת חיפה.