הסימנים שהורים מפספסים: כך נראית מצוקה נפשית אצל בני נוער

אם נביט מקרוב בבני הנוער שלנו, נגלה דור שגדל בתוך רצף מתמשך של מצבים מערערים, כאלה שלא השאירו כמעט מרווחי זמן משמעותיים להתאוששות. זהו דור שלא פגש משבר אחד ואז חזר לשגרה, אלא חי שנים ארוכות בתוך תחושה של משבר שרודף משבר - החל מהקורונה והסגרים, אל תוך מצב לחץ מתמשך של מלחמה.

הקורונה לא היתה רק אירוע בריאותי, היא היתה תקופה של ניתוק ממסגרות חינוכיות וחברתיות, של הסתגרות בבית, של דאגות רפואיות וכלכליות, ושל הורים טרודים וחרדים. ואז, עוד לפני שהנפש הספיקה לארגן מחדש את תחושת היציבות, הגיעה מציאות של מלחמה: אובדן, אזעקות, פחד קיומי מתמשך, ותחושה מטלטלת שהעולם אינו מקום בטוח.

הנתונים שנאספים בשנים האחרונות בישראל מצביעים על עלייה מדאיגה במצוקה נפשית ובשיעורי האובדנות בקרב מתבגרים. אך מעבר לנתונים, אנשי מקצוע וחוקרים מבקשים לעצור ולשאול לא רק כמה, אלא למה, ובעיקר מה באמת יכול לעזור.

לא אירוע אחד, אלא לחץ שלא נגמר. אחד הממצאים העקביים והמשמעותיים במחקרי אורך הוא שהסיכון אינו נובע בהכרח מאירוע טראומטי חד-פעמי, אלא דווקא מלחצים כרוניים, מתמשכים, כאלה שאין להם נקודת סיום ברורה. שגרת חיים בתוך אי-ודאות, תחושת חוסר שליטה וערעור מתמשך של הביטחון לגבי העתיד - שוחקים בהדרגה את היכולת הרגשית לשאת קושי. עבור מתבגרים, זה מורכב במיוחד. בשונה ממבוגרים, שצברו ניסיון חיים ויודעים שתקופות קשות חולפות, מתבגרים עדיין אינם מחזיקים פרספקטיבה כזו. כאשר קושי נמשך חודשים ואף שנים, הוא נחווה כמצב קיומי, כ"כך זה יהיה תמיד", ולא כשלב זמני שעומד להסתיים. היכולת לדמיין עתיד שונה, רגוע יותר, עדיין בתהליך הבשלה.

מצוקה שלא נראית כמו דיכאון

אחד הדברים החשובים שעולים שוב ושוב במחקרים הוא שחלק גדול מהמתבגרים שנמצאים בסיכון לפגיעה עצמית, כלל לא אובחנו קודם בדיכאון קליני. הסיבה לכך פשוטה ומורכבת גם יחד: מצוקה בגיל ההתבגרות אינה תמיד נראית כמו עצב. לעיתים היא מתבטאת בעייפות מתמשכת, בירידה ביוזמה, באדישות למה שבעבר עניין, או דווקא בתפקוד יתר שמסתיר ריקנות פנימית.

בני נוער רבים ממשיכים להגיע לבית הספר, ללמוד, לתפקד, אך בפנים הם מרגישים תשישות רגשית והיעדר משמעות. יש מי שמסתגר בשקט, יש מי שמכסה על הקושי בהומור ציני, ויש מי שמתנהג במרדנות. לא מעט הורים מתקשים לזהות דפוסים אלה כמצוקה משמעותית, ומייחסים אותם לגיל ההתבגרות, לאופי של הילד, או לתקופה המדינית הקשה שעברנו. כאשר אנחנו מחפשים רק סימנים ברורים ומוכרים של דיכאון, אנחנו עלולים לפספס דווקא את אותם מתבגרים שהמצוקה שלהם מתבטאת באופנים אחרים.

בדידות סובייקטיבית: המחקרים מראים כי בדידות אינה נמדדת במספר החברים, אלא בתחושה הסובייקטיבית של שייכות וניראות. מתבגר יכול להיות מוקף אנשים, מוזמן למסיבות, פעיל ברשתות החברתיות, ולהיחשב מקובל, ובכל זאת לחוות בדידות עמוקה. אם אינו מרגיש שיש מישהו שמכיר אותו באמת, שמבין מה עובר עליו, שהוא מרגיש קרוב אליו וסומך עליו. תקופות הסגר והמלחמה פגעו בהתפתחות קשרים רציפים, ובתרבות של מפגשים חברתיים פרונטליים בשעות הפנאי, במיוחד בגיל שבו מיומנויות חברתיות עדיין מתעצבות. עבור חלק מהמתבגרים, החזרה למסגרות לא החזירה את תחושת הקרבה, אלא דווקא חידדה פערים, והגבירה תחושות של זרות. הבדידות הזו, גם כשהיא סמויה, היא גורם סיכון משמעותי.

מתבגרים שלא מבקשים עזרה: בין הדברים שמחקרים מצאו הוא הנטייה של מתבגרים להסתיר מצוקה. חלק מהם חשים אחריות רגשית כלפי סביבתם - כלפי הורים מותשים, אחים צעירים, או מציאות כללית שגם כך מרגישה עמוסה. הם לא רוצים להכביד, לא רוצים להדאיג, ולעיתים גם חוששים שאם יפתחו את הקושי, משהו בתוכם "יתפרק" והם יחלשו עוד יותר. יש גם בושה. בושה בקושי, בושה בתחושת כישלון, בושה בזה שלא מצליחים להתמודד "כמו שצריך" או "כמו כולם". בושה אל מול מודלים המוצגים ברשתות החברתיות של יופי חיצוני, אושר, וסטטוס כלכלי וחברתי איתם הילדים מרגישים שעליהם ליישר קו. מודלים שאינם מציאותיים ומוצגים באופן שיטחי שמצטלם טוב, ולא חושף קשיים או מכשולים בדרך. לכן, היעדר פנייה לעזרה, או חוסר יכולת להכיר ולשתף בקשיים אינו סימן לכך שהכול בסדר, ולעיתים הוא דווקא סימן אזהרה.

לצד זאת, המחקרים מצביעים על דפוסים נוספים שמאפיינים מתבגרים בקבוצת סיכון: קושי לזהות ולתת שם לרגשות, פער בין תפקוד חיצוני תקין למצוקה פנימית, קושי לדמיין עתיד מעבר להווה הקרוב, תחושות של בושה ואשמה יותר מאשר עצב, ותחושת ערך חברתי נמוכה (לא "אני לא שווה", אלא "אני לא משמעותי לאף אחד").

בניגוד לחשש הרווח, המחקרים ברורים: שיח פתוח, רגוע ולא שיפוטי על מצוקה וגם על מחשבות אובדניות, אינו מגביר סיכון, אלא מפחית אותו. כאשר מתבגר פוגש מבוגר שלא נבהל, שלא משתיק, שלא ממהר לפתור, הוא יחוש הקלה. השתיקה, או החשש של המבוגרים לגעת בקשיים כמו ייאוש, דיכאון או מחשבות אובדניות, משאירים את הנער לבד עם מחשבותיו, מגבירים תחושת חריגות, ומעמיקים תחושת ניכור וייאוש.

מבין כל אלה, זהו אולי החשוב מכולם: קשר אחד יציב, אנושי ולא שיפוטי עם מבוגר משמעותי מפחית סיכון בצורה מובהקת. זה יכול להיות הורה, מורה, יועצת, מדריך או מטפל - אדם שנשאר בקשר גם כשקשה, שלא נעלם כשהנער שותק ומסתגר, שמאמין בכוחותיו של המתבגר לעבור את התקופה הזו גם כשהוא עצמו מתקשה להאמין בכך.

ברמה ההורית, נוכחות מגינה אינה מתבטאת רק בשאלות, עידוד לפעולה או עצות, אלא ביכולת להיות עם הילד גם ברגעים שאין בהם פתרון. זה אומר להקשיב בלי למהר להרגיע, להסכים לשהות יחד בתוך אי-הוודאות, לפנות זמן לקשר, ולשדר שהקשר יציב ושהמבוגר אוהב ומקבל את הילד, גם כשהמצב הרגשי מתערער. לעיתים, עשייה הורית משמעותית למען הילד היא דווקא הפחתת עומסים, הורדת ציפיות זמנית, והעברת מסר ברור שהבריאות הרגשית קודמת להישגים.

ברמה הטיפולית, מתבגרים במצוקה זקוקים לטיפול מבוסס קשר, כזה שמאפשר לבנות ולנסח יחד את המשמעות של אירועים וקשרים בחייו של הנער, לעבד חוויות, ולדמיין עתיד שיש בו אופטימיות ומקום להתפתחות ומימוש עצמי ורגשי. שילוב ההורים כחלק מהתהליך חשוב לא פחות, משום שהוא יוצר רצף תמיכתי גם מחוץ לחדר הטיפולים.

ברמה החינוכית, עשייה משמעותית אינה מסתיימת בזיהוי החשוב של ילדים בסיכון, אלא ביצירת תרבות של קשר. תרבות שבה יש מבוגר קבוע שרואה כל תלמיד, שבה מתקיימות שיחות שאינן רק על ציונים, התעניינות בילדים ומחשבותיהם, גמישות מול עומסים בתקופות משבר, ואכפתיות שאינה מותנית בבקשת עזרה מפורשת, או אינה מגיעה עם דרישות לתפקוד לימודי.

לבסוף, המחקרים מזכירים לנו שלא כל מצוקה נפתרת באמצעות חיזוק החוסן על ידי טכניקות התנהגותיות לשיפור התפקוד ויכולת ההתמודדות. מתבגרים אינם חסרי כוחות או כלים, אלא חסרי תחושת למה. טיפוח משמעות, ערכים, תחושת תרומה ועתיד אפשרי, גם אם אינו ברור, הוא גורם מגן עמוק יותר מכל טכניקה התנהגותית. כך, אפשר לדבר עם מתבגרים על נושאים כמו מי הם המודלים בסביבה שלך למי שתרצה להיות, מה מעניין אותך, מה חשוב לך, במה תרצה לעסוק עכשיו ובעתיד, מה הבחירות שלך, מה משמח אותך, מה מעלה לך את המוטיבציה, במה אתה מיוחד או שונה מאחרים.

העלייה בשיעורי האובדנות אינה עדות לחולשה של מתבגרים, אלא למחיר של שנים רוויות אי-ודאות, בדידות ועומס רגשי; והתקווה, כך מראה המחקר, אינה באקטים דרמטיים, אלא בנוכחות עקבית, קשובה ואמיצה של מבוגרים שנשארים עם הילד, גם כשקשה, אכפתיים כלפיו ולא מוותרים עליו גם כשהוא מיואש.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, יוצרת הספר וקלפי השיח לילדים ונוער "בינתיים" העוסקים בכוחות של ילדים ובני נוער לצמוח מתוך משברים. לרכישת הספר וקלפי השיח.