אז איך בכלל גאונים חושבים?

למה רק מעט עילויים הופכים ליוצרים? מה גורם לפרץ של אמנות נשגבת, או לפחות מקדים אותו? מה מדרבן את הגאון האמיתי לכוון למטרה שנסתרת מעיני אחרים? האם משבר בחיים הוא האירוע המקדים שממנו נובע קול אמנותי או חזון מדעי? האם עצמאות וחוסן נפשי צומחים מתוך כור המצרף של טראומה מוקדמת בחיים? כמובן, כפי שאמרה יוקו אונו "אף אחד לא צריך לעודד אמנים לחפש לעצמם טרגדיות כדי שיוכלו להפוך לאמנים טובים." ובכל זאת, מרשם להיווכח כמה רבים הם הגאונים שאיבדו בגיל קריטי את אחד מהוריהם, בדרך כלל את אמם: מיכלאנג'לו, לאונרדו, ניוטון, באך, בטהובן, פיודור דוסטויבסקי, טולסטוי, ויליאם וורדסוורת, אברהם לינקולן, מרי שלי, קלרה שומן, ג'יימס קלרק מקסוול, קירי, שרלוט ואמילי ברונטה, וירג'יניה וולף, סילביה פלאת, פול מקרטני ואופרה וינפרי. האם "גאונות היא פרי בטנו של הצער", כפי שאמר הנשיא ג'ון אדמס? האם כאב מחולל שינוי בהשקפת העולם? ליידי גאגא טענה זאת כשהצהירה בראיון בגארדיאן ב-2009, "אני באמת חושבת שכשאמן סובל, האמנות שלו נעשית טובה". חידוד קצר של המשורר הגאון דילן תומס עשוי לתרום כאן לדיון: "יש רק דבר אחד גרוע מילדוּת קשה, והוא ילדוּת שמחה מדי".

באביב 1778 מוצרט בהחלט לא היה מאושר. ואכן, רוב העילויים שחוצים את גיל העשרה אינם מאושרים. מבחינתו של מוצרט, שהותו בת ששת החודשים בפריז (אפריל-אוקטובר 1778) היתה נקודת השפל בחייו. אביו, לאופולד, הורה לו לעבור לפריז ולמצוא עבודה. מוצרט הצעיר מחה, מפני שהוא נאלץ בשל כך לעזוב את האישה שהיתה האהבה הרצינית הראשונה שלו (היא מיהרה לשכוח אותו). ואם לא די בכך, אביו לאופולד שלח את אמו אנה מריה לפריז כדי שתשמש לו כבת לוויה. בפריז, אמו של מוצרט נדבקה בטיפוס וגססה לאט ובייסורים. לאופולד האשים את בנו על שלא טיפל בה כהלכה. בסופו של דבר מוצרט לא הצליח למצוא עבודה שתהלום את כישוריו. מרגע שהנעורים נוטשים את העילויים הצעירים, כך נוטשת אותם גם תשומת הלב הציבורית. כפי שהוא כתב במכתב ב-31 ביולי 1787, "מה שמרגיז אותי בעיקר הוא שהצרפתים הטיפשים האלה חושבים כנראה שאני עדיין בן שבע, כי זה הגיל שבו הייתי כשהם ראו אותי בפעם הראשונה".

מוצרט בן ה-22 שגר בפריז היה כישלון מוחלט. עכשיו, משנשאר לבד, היה לו רק מעט כסף, והוא התקיים בלי עבודה, בלי בת זוג ובלי אם – רק עם אב נוזף. אבל הכישלון המוחלט של מוצרט התברר בסופו של דבר כנקודת המפנה החשובה ביותר בחייו. הוא למד להסתמך פחות על דברי אחרים ויותר על כישרונותיו הנדירים. הוא הבין שהחיים יכולים להימשך גם בלי ש"פאפא" או מישהו אחר יספק כל הזמן עצות ואישור. חשוב מכך, הוא חווה אובדן פתאומי ועמוק והצליח לשרוד, והחוויה העניקה מיד למוזיקה שלו מידה חדשה של עומק רגשי, שניכר בסונטה לכינור ק' 304, היצירה היחידה לכלים שהוא כתב בסולם העגמומי מי מינור. בינואר 1779 חזר מוצרט מובס לזלצבורג, אבל כעבור פחות משנה הוא נסע שוב. הוא התרחק מאביו השתלטן ונסע לווינה, שבה הוא חיבר את שארית תשעים וחמישה האחוזים מיצירות המופת שהוא נודע בהן כיום. מוצרט נמלט מ"בועת העילוי".

ההורה/מורה/מנטור של מוצרט, אביו לאופולד מוצרט, היה מדריך יוצא מן הכלל, לפחות בהתחלה. הוא ללא ספק האיץ את ההתפתחות המקצועית של וולפגנג, לימד את הילד את יסודות המקצוע ופתח לו דלתות אל עולם העשירים והמפורסמים. אבל לאופולד הפך עם הזמן לעול ונזנח מאחור. מנטורים יכולים ללמד אדם צעיר לטוות קשרים, לסייע לו במציאת עבודה, להציע לו שבחים ועידוד ולעזור לו לטפס בסולם החיים. הצלחה היא המטרה (וגם מה שהורים רוצים בשביל ילדיהם). מנטורים מלמדים את הסטטוס קוו ואיך לחקות אותו, אבל לא מלמדים איך ליצור משהו חדש. איזה הורה/מורה/מנטור אמר אי-פעם, "תתרחק ממני כמה שתצטרך כדי למצוא את ההזדמנויות הטובות ביותר ולבסס את עצמך כאדם עצמאי וספקן. אתה מוזמן לקבל החלטות נועזות שנוגדות את כל מה שאמרתי לך. לממש חזון שונה לחלוטין מהחזון שיש לי לגבי העולם"? אבל זה בדיוק מה שנחוץ לגאונים יצירתיים.

האם לאלברט איינשטיין היה מנטור? לא, הוא זלזל במוריו והם זלזלו בו. כשסיים את לימודיו באוניברסיטה בגיל עשרים ואחת הוא הכעיס את המרצים שלו עד כדי כך שאיש מהם לא הסכים לכתוב לו מכתב המלצה. במשך ארבע שנים (1905-1901) הוא לא הצליח למצוא עבודה. האם לפבלו פיקאסו היה מנטור? כן, אדם שקצץ רגליים של יונים, הדביק אותן לקיר והכריח את פבלו הצעיר לצייר אותן כדי שילמד את מלאכתו. אביו של פיקאסו, חוסה רואיס, מדגים מהו מנטור שלילי, ופבלו בן ה-17, שהתבייש בו, החל לחתום על ציוריו בשם המשפחה של אמו (פיקאסו) ולא בַּשם של משפחת אביו. כפי שהתבדח פיקאסו לימים, "דון חוסה היה יחיד במינו בעיקר בזכות תפקודו הכושל".

תהילתם העצומה של כמה עילויים – מוצרט ופיקאסו, לדוגמה – מטָה את דעתנו. חייהם מרמזים שהמעבר מעילוי לגאון הוא הנורמה, ושקיוּם בתור עילוי צעיר הוא תנאי הכרחי לכל גאון. אבל רוב הגאונים, כמו איינשטיין, הגיעו לשלב הפריחה שלהם מאוחר למדי. רוב הסופרים והאמנים היצירתיים – אנשים בתחומים שאינם מבוססים על כללים – שייכים לקטגוריית הגאונים שהתגלו מאוחר. כך גם רוב המנהיגים הפוליטיים שניחנו ביכולת אמפתיה, דוגמת לינקולן, קינג, גנדהי ואנגלה מרקל. מבין שבעת היוצרים הבולטים במאה העשרים שחקר האוורד גרדנר בספרו "מוחות יוצרים (Creating Minds): אנטומיה של יצירתיות מבעד לחייהם של פרויד, איינשטיין, פיקאסו, סטרווינסקי, אליוט, גרהם וגנדהי" (1993), רק אחד מהם – פיקאסו – היה עילוי צעיר. מרתה גרהם התחילה לרקוד רק בגיל עשרים, הגיל שבו ת"ס אליוט החל לעסוק בשירה. זיגמונד פרויד החליף את תחומי העניין שלו כמה וכמה פעמים, ורק בגיל ארבעים הגיע לתחום שהוא פיתח מאוחר יותר לפסיכואנליזה. איינשטיין היה תלמיד מצטיין במקצועות המדעים המדויקים, אבל כפי שציין בפשטות עמיתי מאוניברסיטת ייל דאגלס סטון, שחיבר ביוגרפיה על איינשטיין, "הוא בהחלט לא היה עילוי".

אם כך, מה הסיבה ל"בייבי איינשטיין"? רבים מאיתנו חשים דחף להציג את ילדינו כילדי פלא, שעל הצלחתם נוכל להשליך את תקוותינו ושאיפותינו שלנו. כדי לספק את הדחף הזה החלה חברת וולט דיסני לשווק ב-2001 את "בייבי איינשטיין" (הפקות תקשורת חינוכיות לילדים) למאות אלפי הורים חרדים ושאפתניים ברחבי העולם. תינוקות ופעוטות צפו בקלטות שנועדו לשפר את יכולותיהם המילוליות, להציג לפניהם את תפיסת המספרים, לקדם את יכולתם לזהות צבעים וללמד אותם צורות גאומטריות בסיסיות דוגמת עיגולים, משולשים וריבועים. עד מהרה הצטרפו אל "בייבי איינשטיין" גם "בייבי מוצרט", "בייבי שייקספיר", "בייבי גליליאו" ו"בייבי ואן גוך". בערך באותה תקופה הופיע המושג "אפקט מוצרט": הדוגלים בו אמרו שהקשבה למוצרט משפרת זמנית את ההישגים של תלמידים במבחני איי-קיו ויכולה להפוך צעירים לחכמים יותר. מושל ג'ורג'יה זֶל מילר הקצה 105 אלף דולר לצורך חלוקת דיסק עם המוזיקה של מוצרט לכל ילד במדינה. הציפייה לטווח ארוך? שהעילויים יגדלו ויהיו לגאונים. בסופו של דבר התגלו המוצרים הללו כאכזבה. לא הוכח ש"אפקט מוצרט" ו"בייבי איינשטיין" מקדמים חוכמה או יצירתיות אצל ילדים. חברת וולט דיסני פרסמה התנצלות והציעה החזר של 15.99 דולר על כל מוצר שנמכר. כפי שיעצה בבדיחות הדעת כותרת בניו יורק טיימס ב-2009, "אין לכם איינשטיין בעריסה? דרשו החזר כספי!".

גם בועה של עילוי מביאה לעתים קרובות לתוצאות מאכזבות. לפעמים עילויים שהופעל עליהם לחץ גדול מדי נשחקים ומחליטים לנטוש את תחום הפעילות לתמיד. אחרים, שהוריהם ייעדו אותם לתחום מסוים בגיל צעיר מדי, פונים בסופו של דבר לתחום אחר. "אין בזחל שום דבר שמרמז שהוא יגדל להיות פרפר," אמר הארכיטקט הפוטוריסטי בּאקמינסטר פוּלֶר. עילויים אחרים ממשיכים לנצל את כישוריהם המיוחדים וגדלים להיות מומחים בולטים בתחומים שאינם מבוססים על כללים, דוגמת פסיכולוגיה, פילוסופיה ורפואה. אבל רובם, כמו ג'יי גרינברג, פשוט נעלמים.

הבעיה בבועת העילוי היא שהיא מלאה בחיזוקים חיוביים מוחלטים, בדבקות בכללים נוקשים, בגישה שאינה מתפשרת על מה שאינו מושלם, בתשומת לב לפעילות אחת ויחידה, ובהורים קשובים יתר על המידה ואפילו שתלטנים – ההורים שמכונים כיום "הורי הליקופטר". בספרה "היוצאים מן הכלל (Off the Charts): החיים הנסתרים של עילויים אמריקאיים והלקח שאפשר ללמוד מהם" (2018), תיארה אן הלבֶּרט עשרות עילויים, שכולם פרט לאחד נשכחו כיום כליל. היא מסכמת את דבריה בהערת אזהרה: "לעתים קרובות מדי הדחף להכריז על כישרון יוצא דופן אצל ילדים עלול לטפח הערכה עצמית מופרזת ולעודד תקוות מרקיעות שחקים שסביר שיסתכמו באכזבה". לעתים קרובות מדי העילוי מנותק מסביבותיו, מבודד חברתית ומדוכא אינטלקטואלית, אסיר מרצון בתוך סביבה חונקת.

לפיכך, אם אתם או ילדיכם שואפים להיכנס בשערי פנתיאון הגאונות, קחו נשימה עמוקה והירגעו – עדיין יש זמן רב עד שתגיעו לשם. עד אז, במקום להתאמן מבוקר עד לילה בתחום אחד שמבוסס על כללים, נסו את מה שמוצע כאן ובפרקים מאוחרים יותר בספר. חתרו לפתח חשיבה עצמאית ופעילות עצמאית, ואת היכולת להתמודד עם כישלון. ייתכן שגישת "כולם מקבלים גביע" אינה גישה מציאותית בחיים. גבשו תוכנית של למידה כוללת במקום התמקדות בתחום צר, וחשוב מכול, הציבו לעצמכם כמטרה לפתח את היכולת ללמוד לא באמצעות מנטורים אלא לבד. להורים כדאי לזכור עד כמה קשרים חברתיים חשובים ליצירת אמפתיה ויכולת הנהגה. עילויים באים לידי ביטוי במעט מאוד צורות; גאונים מתגלים בשלל צורות. זה הזמן לחדול מההרגל לקשר בין עילויים לגאונים. רוב הגאונים מעולם לא היו עילויים, ורוב העילויים אינם גדלים להיות גאונים.