בלי הסברים או התנצלות: נערה עם צרכים מיוחדים הורדה מטיסת וויז אייר

כל קיץ, כבר כמה שנים, דורון אייזלר, אשתו ושתי בנותיהם עוזבים את הארץ לחודשיים לוורוצלב שבפולין. הטיסות אף פעם לא פשוטות: בתם הבכורה, יערה (שם בדוי), בת 16, נולדה עם תסמונת קבוקי, תסמונת נדירה שלוותה בניתוחים קשים, אוטיזם, בעיות בהליכה ולקות שמיעה. היא מטופלת בשמונה מחלקות בתל השומר, הניתוח האחרון היה לפני חודשיים בלבד. ביום שלישי שעבר, ב-8 ביולי, הייתה המשפחה אמורה לעלות על טיסת וויז אייר לקרקוב. מה שחיכה להם בנתב"ג היה אחד הימים הקשים שחוו מאז שיערה נולדה.

"היום נשברתי", אמר אייזלר, שעובד 29 שנים בבית ספר לחינוך מיוחד, "בגלל אנשים חסרי רגישות שפגעו בנו מאוד. לגדל ילד עם צרכים מיוחדים זה קשה, מעייף, מתסכל, מאתגר, מייאש ושאף אחד לא יספר לי שזו זכות".

לצאת מהארץ לחודשיים עם יערה זו משימה של שבועות. הפעם, מרוב התרגשות, היא התעוררה ב-3:30 לפנות בוקר. ב-6:00 המשפחה כבר ישבה במונית, וב-7:00 הגיעה לטרמינל 1. עד אותו רגע הכל עבד: עובדי רשות שדות התעופה זיהו את המצב, עזרו, ויערה הייתה רגועה ומשתפת פעולה.

אז הגיע הרגע שהמשפחה מכירה היטב: הירידה לאוטובוס שמוביל למטוס. יערה נלחצה, בכתה, התיישבה על הרצפה וסירבה לזוז. אייזלר ישב לצידה על הרצפה וניסה להרגיע אותה. דיילות הקרקע ניגשו וביקשו את דרכונו, אבל לא דיברו עם המשפחה, לא שאלו מה קורה ולא הציעו עזרה. אייזלר הניח שהן מנסות לסייע. בטיסות קודמות סיפקה רשות שדות התעופה רכב שהסיע את המשפחה ישירות למטוס.

הפעם זה לא קרה. אייזלר הרגיע את יערה, ירד איתה במדרגות לכיוון האוטובוס, ואז שמע את המשפט שהפיל אותו: אתם לא עולים על הטיסה. "הייתי בהלם", סיפר. "אמרתי שיערה נרגעה ואנחנו מבקשים לעלות למטוס, הן לא הסכימו". המשפחה בכל זאת יצאה לאוטובוס. נוסעים פינו ליערה מקום, היא ישבה ונרגעה. לרגע נדמה היה שהמשבר חלף. אז נכנסו דיילות הקרקע לאוטובוס והודיעו שוב: המשפחה לא טסה. יערה התפרקה מבכי, אחותה הקטנה בכתה לצידה. הדיילות התעקשו שהאוטובוס לא ייסע עד שירדו, והסבירו שצוות המטוס של וויז אייר מסרב להעלות אותם.

"שאלנו עשרות פעמים למה", אמר אייזלר. "יערה לא אדם שיכור שמתפרע לפני ההמראה ומסכן את הנוסעים". ביקש שיאפשרו למשפחה להגיע למטוס ולהראות לצוות שיערה רגועה, אבל הבקשה נדחתה. אחראית שהגיעה הביעה אמפתיה אבל אמרה שאין באפשרותה לסייע: צוות המטוס לא מוכן. "יערה הייתה כל כך נחמדה, רציתי לחבק אותה מרוב שהיא הייתה מקסימה", תיאר אייזלר, "אבל האחראית רק עשתה פרצוף של מבינה אתכם ולא עזרה לנו בכלום".

בסוף הם ירדו. המשפחה הורדה מהאוטובוס, והנוסעים במטוס חיכו שעה וחצי עד שאותרו ארבע המזוודות מבין מאות. אוטובוס העביר את המשפחה לטרמינל 3.

"בכתה ואמרה שהיא ילדה רעה"

בין כל הדמויות של אותו יום, אחת בלטה. אוריאל, עובד מבוגר ברשות שדות התעופה, שכל תפקידו לפתוח את דלת הזכוכית ולתת לנוסעים לעלות לאוטובוס. לא דייל, לא אחראי, לא מנהל. "הוא ראה את הקושי שלנו ושל יערה", סיפר אייזלר. "עלה במדרגות, נתן לה יד והעלה אותה לאוטובוס. זה כל מה שהיא הייתה צריכה".

המשפחה נשארה בשדה התעופה, המומה, מנסה למצוא דרך לא לחזור הביתה עם הבנות אחרי יום כזה. ברגע האחרון נמצאו ארבעה מקומות בטיסת אל על לקרקוב. המחיר: 9,000 שקל. בשעה 19:00, אחרי 12 שעות בנתב"ג, עלתה המשפחה על מטוס. גם הפעם היה ליערה קשה לעלות, אבל צוות הקרקע סייע, והכל עבר בשלום. אותה ילדה שבבוקר, כביכול, סיכנה את בטיחות הטיסה, ישבה בערב במטוס אחר בלי שום בעיה.

אבל מה שמכאיב לאייזלר יותר מכל הוא לא הכסף ולא ההשפלה. זה מה שהאירוע עשה לבתו. "כל כך עצוב לי על יערה שהרגישה כל כך אשמה שבגללה כולנו לא עלינו על המטוס", כתב. "היא כל כך נשברה והצטערה ולא ידעה מה לעשות חוץ מלבכות ולהגיד שהיא ילדה רעה, אבל היא לא הייתה הרעה בסיפור הזה".

לדבריו, המשפחה טסה הרבה עם וויז אייר ומעולם לא נתקלה בבעיה דומה. "נגישות זה לא רק רמפה, זה רגישות", אמר, והוסיף שאיש לא פנה אל המשפחה בעניין החזר כספי.

אורן הלמן, יו"ר עמותת "קשר, הבית של המשפחות המיוחדות בישראל" ומייסד מיזם "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות, הגיב: "הסיפור הזה הוא תמרור אזהרה אדום לכל מדינת ישראל. הנזק הגדול ביותר אינו ביטול החופשה המשפחתית, אלא העובדה שנערה עם מוגבלות יצאה משדה התעופה בתחושה שהיא אשמה בכך שהמשפחה שלה לא טסה. זהו נזק רגשי עצום, שהיה אפשר וצריך היה למנוע".

הלמן הוסיף כי "מאז מחדל אוקטובר נוספו בישראל עשרות אלפי אנשים המתמודדים עם פוסט-טראומה ומוגבלויות שקופות. המציאות השתנתה, אבל נדמה שהמערכות עדיין לא השתנו איתה". הוא דרש מרשות שדות התעופה, מחברות התעופה ומחברות שירותי הקרקע להכשיר באופן מיידי את עובדיהן בהתמודדות עם מוגבלויות שקופות, ולהקים צוותי התערבות מקצועיים למצבי חרדה ומשבר. "אנשים עם מוגבלות לא צריכים להיענש פעמיים", אמר, "פעם אחת בגלל המוגבלות שלהם, ופעם שנייה בגלל שהמערכת שאמורה לשרת אותם לא ידעה לשרת אותם".