"אנחנו לא נוער שרוט, אנחנו נוער שעבר הרבה דברים ויש לו ניסיון"

ערן שרמן היה בן 15, בחופשה בתאילנד, כשקיבל SMS מהאוניברסיטה הפתוחה שבישר לו שעבר סוף סוף את הבחינה באלגברה לינארית. במקום לשמוח, הוא הרגיש ריקנות. יאיר פרץ היה בגיל דומה כשלקח על עצמו לשמור על אחיו הקטנים אחרי שאמו חלתה. ואוריה ראוכברגר עזבה את הבית לפנימייה בגיל 14 ולא הסתכלה אחורה. שלושתם בני 17 היום, לומדים לתואר ראשון במקביל לתיכון ומובילים מיזמים חברתיים, אבל אם תשאלו אותם מה המבוגרים לא מבינים על הדור שלהם, התשובה תהיה חדה: אנחנו לא שרוטים, אנחנו מנוסים.

יאיר פרץ: "בבית הייתי צריך להיות הבוגר"

יאיר פרץ, תלמיד ישיבת נועם וסטודנט למתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה, מפתיע במהלך השיחה. מאחורי השאיפות הגדולות מתגלה נער רגיש במיוחד, שנאלץ להתבגר מוקדם מדי.

"אמא שלי חלתה כשהייתי מאוד מאוד צעיר", הוא מספר. "אני ואבא שלי עשינו הרבה בבית, תפקדנו". יאיר, הבכור במשפחה, התרגל להיות הילד האחראי. דווקא בבית הספר מצא מקום להתנהג אחרת. "הייתי המופרע בבית ספר, אבל ילד טוב בבית. בית הספר היה מקום הבריחה שלי, שם הייתי יכול לקלל ולעשות בלגן, ובבית הייתי צריך להיות הילד הרציני והבוגר, זה ששומר על האחים הקטנים שלי".

אחד ממחנכיו בחטיבה, שהאמין בו, עודד אותו להתחיל ללמוד באוניברסיטה. "אני בהתחלה לא האמנתי בעצמי", הוא אומר. יאיר התחיל ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה הפתוחה כבר בכיתה ט', וכיום הוא מקווה לשלב גם פיזיקה. את המוטיבציה למד לשאוב ממקום מפתיע. "כשאני לומד, אני מרגיש שאני לומד קצת בשביל עם ישראל. זה נשמע קצת אבסורדי כזה, אבל כן, יש איזה מקום כזה בלב שלי".

אבל בתוך כל זה, נשאר מקום להיות נער, להתבלבל, לעשות שטויות? "וואו, כל כך הרבה", הוא עונה. "אני מרגיש שהאוניברסיטה זה מה שמייצב אותי. זה משהו שאני יודע שלא משנה כמה בלגן אני אעשה, יש את המסלול הזה, שהוא כמו הטווח ביטחון שלי".

במסגרת LEAD הקים יאיר מיזם לילדים שאחד מבני משפחתם מתמודד עם מחלה או קושי בריאותי. בשיתוף עם עובד סוציאלי בנה תוכנית חונכות, שבה בני נוער מגיעים מדי שבוע לבתיהם של הילדים ומלווים אותם. הפרויקט כבר פועל בירושלים, ויאיר מקווה להרחיב אותו. סיפור אחד נגע בו במיוחד: אמה של אחת החניכות התקשרה אליו בדמעות וסיפרה שבתה, שהפסיקה ללכת לחוג היפ-הופ כדי להישאר בבית עם הוריה, חזרה לרקוד בעקבות הקשר עם החונכת. "זה ריגש אותי ברמות כי זה בדיוק מה שאני חוויתי כילד. הרצון הזה כל הזמן לרצות את ההורים ולא לחיות את החיים שלך. וזה בדיוק הפוך ממה שההורה רוצה". יאיר, שנאלץ להתבגר מוקדם מדי, מבקש עכשיו לעזור לילדים אחרים להישאר ילדים.

לשאלה איך זה להתבגר בישראל של השנים האחרונות, הוא מציע דימוי מפתיע: "אני חושב שאנחנו חיים כבר הרבה שנים, מהקורונה, במצב של בריחה מדוב. כל הזמן בבריחה מדבר לדבר לדבר".

על היחס של המבוגרים לבני דורו הוא אומר: "הם חושבים שאנחנו שרוטים. הם לא מבינים שאפשר לקחת את זה ולהפוך את זה ליתרון. לא להגיד, הם פצועים, הם נכים רגשית, אוי לא, הנוער של היום אבוד. אנחנו לא נוער שרוט, אנחנו נוער שעבר הרבה דברים ויש לו ניסיון".

גם ממערכת החינוך הוא מצפה ליותר. "אצלי בבית ספר לא מדברים על פוליטיקה, כי לא חושבים שאנחנו עדיין מספיק מוכנים לזה. אין לנו שיעור על מנהיגות, או שיעור על איך לפעול מתוך משבר. מלמדים אותך באותן שיטות קלאסיות, אבל אנחנו לא אותו דבר".

ומה הדבר שהוא הכי רוצה להספיק לפני סיום התיכון, בלי שום קשר לקריירה או ללימודים? "לנצח את נבחרת הימלפרב בכדורסל", הוא משיב מיד.

ערן שרמן: "מרגיש כאילו זקן"

אותה ריקנות שהרגיש ערן בתאילנד לא הגיעה משום מקום. היא הצטברה לאורך חודשים, מאז שהתחיל ללמוד לתואר ראשון במדעי המחשב באוניברסיטה הפתוחה בגיל 14. את האהבה למחשבים פיתח בבית. "תמיד היו לנו כל מיני לגו או כאלה רובוטים שהיית יכול להרכיב, ותמיד זה היה נושא שקרוב ללב במשפחה". אלא שהמעבר מילד שכמעט אינו צריך להתאמץ בלימודים לסטודנט באוניברסיטה היה קשה בהרבה מכפי שדמיין.

באחד הסמסטרים הראשונים לקח שני קורסים קשים, חשבון אינפיניטסימלי ואלגברה לינארית, שניהם בסמסטר קיץ קצר. "שזה רעיון דבילי ממש", הוא אומר היום. "חרשתי כל הקיץ, תשע שעות ביום, לא יצאתי מהבית. נכשלתי בצורה מחפירה אחרי כל המאמץ". גם במועד הנוסף נכשל. "קיבלתי נראה לי 19. ציון מזעזע ממש. בשבילי זו הייתה התחלה ממש של פקפוק במי אני". מה עושה כישלון כזה לנער בן 15, עוד בשלבי הגיבוש העצמי? "זה כאילו אתה קופץ למים בלי לדעת לשחות, ואתה מנסה להבין איך אתה שוחה תוך כדי שאתה טובע". גם כשעבר את הבחינה בסופו של דבר, התחושה הקשה לא נעלמה. "אני כאילו הרגשתי תחושה כל כך רעה כל כך הרבה זמן, שאפילו שהצלחתי, זה לא השפיע עליי".

הלימודים גבו ממנו מחיר גם בחיים החברתיים. הוא מספר על תקופה שבה כמעט לא נפגש עם חברים, עד שגילה פתרון מפתיע: "ברגע שגיליתי את הדבר הזה שקוראים לו גוגל קלנדר, נהיה לי זמן לנשום". יש משהו מצחיק, ואולי גם עצוב, בנער בן 17 שצריך יומן כדי להספיק לפגוש חברים. האם הוא מרגיש את הפער בינו לבין בני גילו? "וואו, פער עמוק, עמוק, עמוק, עמוק", הוא משיב. "מרגיש כאילו זקן".

במסגרת LEAD הפך את מה שלמד על בשרו למיזם חברתי: סדנאות לניהול זמן ולמיומנויות למידה, שכבר העביר לכמאה תלמידים בבית הספר אביגור ברמת גן.

כשנשאל על העתיד, הוא מספר בביישנות: "יש לי איזה חלום כזה, אולי יום אחד להיות פוליטיקאי". וכשהשיחה עוברת לחיים בישראל, הטון משתנה. "אני חושב שהמצב בארץ משפיע עליי באלף אחוז, לא פחות", הוא אומר. "אנחנו נוער שהיה בקורונה, במלחמות ארוכות. אנחנו נמצאים בכיתה ויורים עלינו טילים, ואנחנו חוזרים ללמוד, יש מבחן, ואז יורים עלינו טילים באמצע המבחן. או שהיו תקופות גם בקורונה שאני פשוט לא יכולתי להיפגש עם חברים מלא זמן, כי הייתי בסגר. די כבר, בא לי חיים נורמליים".

למקבלי ההחלטות הוא מבקש להעביר מסר ברור: "בא לי שנציגי ציבור יסתכלו לנו בעיניים, יראו מה עברנו, ובאמת יתייחסו לצרכים שלנו. ויבינו שאנחנו לא כמו דורות אחרים. ואני מקווה שלא מבינים את הסיטואציה, כי אם הם מבינים את הסיטואציה והם לא פועלים כדי לעשות עם זה משהו, זה עוד יותר חמור לדעתי".

ומה הוא רוצה להספיק לפני סיום התיכון? צריך רגע לחשוב. "אני רוצה, אני חושב שאני רוצה לטוס לראות הופעה של הפילהרמונית בברלין". ובן 17 לא אמור להעדיף אריאנה גרנדה? "לא", הוא צוחק, "אני נדפקתי עם מוזיקה קלאסית. אני גם מנגן בפסנתר. זה ג'וק כזה שנכנס לי".

לקראת הפרידה הוא מבטיח שישתדל לדחוף גם דברים כיפיים בין כל התוכניות הגדולות. רק שלא יכניס גם אותם ליומן. "לא, הדברים הכיפיים זה לא בגוגל קלנדר", הוא מבהיר. "את זה עושים ספונטנית".

אוריה ראוכברגר: "לא כולם זה דור הטלפון"

אוריה ראוכברגר, תלמידת כיתה י"ב באולפנה בירושלים, לא חושבת שהיא ממהרה לשום מקום. היא אומנם התחילה ללמוד לתואר ראשון בניהול עם חטיבה במשאבי אנוש באוניברסיטה הפתוחה כבר בכיתה ט', אבל היא אוהבת את החיים העמוסים שבנתה לעצמה.

מדוע הרגישה צורך להתחיל את התואר כל כך מוקדם? "אם יש לי הזדמנות להתחיל את זה מוקדם יותר ולהגיע לנקודה יותר גבוהה מאנשים אחרים בגיל שלי, אז למה לא?" ומה לגבי העומס? "העומס משמעותי, אבל אני אישית מאוד נהנית ממנו. כיף לי שיש לי מלא דברים לעשות, וכל שנייה יש לי משהו אחר", היא אומרת. "לחברות שלי יש זמן לא לעשות כלום, אבל אני לא חושבת שאני נהנית פחות מהן". מאז כיתה ט' היא גם מתגוררת בפנימייה בירושלים, חוויה שהיא מתארת בפשטות כ"הכי טובה שיש".

הקשר עם הוריה חוזר שוב ושוב בשיחה, גם כשעוברים למיזם שהקימה במסגרת LEAD. הרעיון נולד כשראתה חברים מהשבט שלה מתחילים לעשן בהשפעת הסביבה. "זה ממש בער בי בפנים. עצבן אותי לראות אנשים שעושים דברים רק מלחץ חברתי, שאין סיבה מספיק מהותית מאחוריהם", היא מספרת. ומה אפשר לה כבר בגיל 14 להתבונן אחרת על הסיטואציה, בזמן שחבריה נכנעו ללחץ? "באמת היה לי מבוגר שיבוא וידבר איתי על זה בצורה שקולה".

כעת היא מבקשת להעניק את הכלים האלה גם לאחרות. אוריה בנתה סדרת מפגשים לתלמידות כיתה ח', שבה הן לומדות לזהות לחץ חברתי ולהגדיר את הגבולות שלהן, ולאחרונה התחילה פיילוט עם שש תלמידות מהאולפנה שלה. קשה שלא להבחין בקשר בין המיזם לבין החיפוש האישי שלה: בשני המקרים עומדת אותה שאלה, איך נשארים נאמנים לעצמנו בתוך הזרם.

הזהות הדתית של אוריה ממלאת תפקיד מרכזי בחייה. "הדת נותנת המון דברים שקשה להשיג בלעדיה", היא אומרת. "אמונה באיזשהו טוב, אמונה שיש סיבה לכל דבר שקורה".

גם לה יש מה להגיד על היחס לבני דורה. "אני חושבת שיש המון שמזלזלים בדור שלנו. שלוקחים אותנו כדור הטלפון, שלא כזה אכפת לו ולא רוצה לעשות", היא אומרת. "לא צריך להכליל. יש המון אנשים בגיל שלי שבאמת אכפת להם. לא כולם זה דור הטלפון".

ומה היא רוצה להספיק לפני סוף התיכון? "באמת להבין מה בא לי מעצמי בחיים, וללכת עם זה עם כל הכוח. לעשות חיפוש פנימי".

חיפוש פנימי, הופעה של הפילהרמונית בברלין, ניצחון בכדורסל. שלוש משאלות שונות לחלוטין שמזכירות שמאחורי התארים והמיזמים עדיין עומדים שלושה בני 17 שרוצים גם לחיות. אולי זה בדיוק מה שקשה למבוגרים לראות: שהדור הזה לא שבור ולא אבוד, הוא פשוט ממהר לגדול כי אין לו ברירה.