"אני רואה את האושר שלהם כשאנחנו מגיעים"

במרכז הרפואי לאלצהיימר מתקיימת מדי אוגוסט קייטנה יוצאת דופן, שמפגישה ילדים עם מטופלים המתמודדים עם אלצהיימר ודמנציה. במקום לבלות בבריכה או בגני שעשועים, הילדים נכנסים למחלקות, משחקים, אופים, רוקדים ויוצרים עם הדיירים. המפגש הבין-דורי מכניס למקום אנרגיה, תנועה ושמחה, ומעניק לילדים חוויה שמלווה אותם הרבה אחרי שהחופש נגמר.

הקייטנה מיועדת לילדיהם ולנכדיהם של עובדי המרכז, החל מגיל חמש. הילדים מגיעים בבוקר, אוכלים ארוחת בוקר, ובהמשך יוצאים לפעילויות עם המטופלים. מזל בן דוד (62), מדריכת תעסוקה שאחראית על תחום הפנאי במרכז מאז 2002, מפעילה את הקייטנה וגם מכירה אותה מהצד המשפחתי. נכדה משתתף בה, והיא עצמה הפכה לאחת הדמויות שמלוות את הילדים במהלך הפעילות.

"יש לנו חמש מחלקות אשפוז ומחלקה של מרכז יום", היא מספרת בשיחה עם mako. “הילדים נכנסים למחלקות ספציפיות ולא נכנסים למחלקות הסיעודיות, כי המראות שם יכולים להיות קשים". לדבריה, הקייטנה כוללת בין 12 ל-18 ילדים, בגילים חמש עד 13. מגיל 14 יכולים הילדים להשתלב כמדריכים.

הפעילויות נבחרות כך שגם הילדים וגם המטופלים יוכלו להשתתף בהן. לפעמים מדובר בהחזקת חישוק יחד, במשחק עם בלונים או בפעילות גופנית פשוטה. "עצם הנוכחות של הילדים משמחת את הקשישים", אומרת בן דוד. "הם מכניסים רעש והמולה במובן הטוב של המילה. תזזיתיות ותנועה. הפנים של הדיירים משתנות כשהילדים נכנסים. הם מחמיאים לילדים ומוחאים להם כפיים".

לא כל הילדים שמגיעים לקייטנה מגיבים באותה צורה. חלקם פתוחים יותר, בעוד אחרים זקוקים לחברים שלהם כדי להרגיש בנוח. גם המפגש עם המטופלים דורש מהילדים להתרגל למציאות שאינה דומה לזו שהם מכירים מהבית. "האנשים במרכז לא בדיוק נראים כמו סבא וסבתא שלהם", אומרת בן דוד.

למרות העבודה במרכז במשך שנים, היא מספרת שהקושי אינו נמצא דווקא במקום העבודה. "אני מטפלת באמא עם אלצהיימר שחיה בבית", היא אומרת. בן דוד, סבתא בעצמה, מספרת שהקשר עם המטופלים משאיר אותה צעירה ברוחה. "אני תמיד אהיה בשביל האנשים פה. פה אני תמיד הילדונת שמחפשים לה חתן". לדבריה, גם העובדים הזרים במרכז מתחברים מאוד לקייטנה. "חלקם השאירו ילדים בגילים האלה בארצות המוצא ומתחברים לילדים שלנו כפורקן לגעגוע. מפנקים ומחבקים".

עבור הודיה ברקוביץ', בת 14, הקייטנה כבר הפכה למסורת. היא מגיעה אליה זו השנה הרביעית, אלא שהשנה התפקיד שלה השתנה. בשנים הקודמות הייתה חניכה, וכעת היא מדריכה. "אבא שלי מנהל תחזוקה של המקום". היא מספרת. המפגש הראשון שלה עם המטופלים לא עורר בה פחד או רתיעה. להפך. "זה נותן יותר בגרות, אחריות ויותר סמכות". ברקוביץ' מספרת שהיא הגיעה למרכז בפעם הראשונה כשהייתה בת עשר, בלי לדעת למה לצפות. "לא הכרתי את המקום ונתתי לזה הזדמנות כקייטנה", היא אומרת. "המשכתי להגיע לשם. מאוד התחברתי. זה משהו שמאוד חיכיתי לו בחופש". במהלך השנים היא למדה כיצד לעזור למבוגרים, כיצד לשמח אותם וכיצד להתמודד עם מצבים שלא הכירה קודם. "יש כל יום לו"ז ואנחנו עושים איתם המון, מאפייה ועד ריקודים".

לדבריה, הקשר שנוצר אינו תמיד אישי. הילדים עוברים בין מחלקות ולעתים פוגשים בכל יום אנשים אחרים. "כל פעם אנחנו במחלקה אחרת. יש אנשים שאני מאוד אוהבת וזוכרת, אבל הם לא זוכרים אותי". ובכל זאת, מבחינתה, החוויה משמעותית הרבה מעבר לקייטנה רגילה. "זה נתן לי אחריות ובגרות ובעיקר אושר פנימי. לשמח את כל המבוגרים שם ולהיות עם הילדים. אני מאוד אוהבת את זה".

בסיום הקייטנה מתקיימת מסיבת פרידה, והילדים מכינים לקראתה מופעים ופעילויות. הם מתופפים, רוקדים ומנסים לייצר עבור המטופלים רגעים של אושר. "רואים על הפנים שלהם את השמחה", מספרת ברקוביץ'. "אנחנו גורמים להם לדעתי כיף".

גם ליאן רבינוב, בת תשע, הגיעה לקייטנה דרך אביה, שמנהל תפעול במקום. בתחילת הדרך היא הייתה מעט ביישנית, אבל בהדרגה מצאה את מקומה. "לאט לאט התחלתי להכיר ולדבר ולהשתלב בקבוצה עם המדריכים". היום היא כבר יודעת שהחלק האהוב עליה הוא דווקא המפגש עם המבוגרים. "הבנתי שאני מאוד אוהבת לעזור לזקנים. אני אוהבת לשמח אותם", היא אומרת.

ליאן גם שמה לב לדבר שקשה לילדים להתעלם ממנו: לא לכל הדיירים יש מבקרים שמגיעים בסופי שבוע. "הקייטנה היא כל השבוע חוץ משישי שבת, ואני רואה כמה הם שמחים כשאנחנו מגיעים", היא אומרת. וכך, בתוך שגרת הקיץ של הילדים, נוצר מפגש שמעניק לשני הצדדים משהו שאי אפשר למדוד במספרים. הילדים מקבלים אחריות, ניסיון ויכולת לראות אנשים מבוגרים מעבר למחלה. המטופלים מקבלים ביקור, תנועה וקולות של ילדים שממלאים את המחלקות בשמחה.