תפסיקו לקרוא לילדים שלכם "ילדי קורונה"

"אבינועם, אני כותבת לך מתוך ייאוש עמוק. הבן שלי, בכיתה ז', פשוט הפסיק לתפקד". המילים האלו של יסכה, ששלחה לי מייל טעון בכאב, הן לא רק מכתב פרטי, הן הצעקה של אלפי הורים בישראל 2026. הן הסיפור של דור שלם שאני קורא לו "דור המלחמה-קורונה". יסכה מתארת שדה קרב יומיומי: ילד שמסתגר בחדר, אדיש ללימודים, בורח למסכים ולא מוצא טעם לכלום. "אנחנו מנסים הכל: פרסים, עונשים, שיחות מוסר – וכלום לא חודר את המעטפת שלו", היא כותבת.

ואני? אני שומע אותה, כי אני רואה את הילדים האלו כל יום בשטח. בואו נעשה רגע סטופ ונסתכל על הנער הזה בעיניים פשוטות: הילד של יסכה הוא "בוגר קורונה". השנים הכי חשובות שלו, אלו שבהן לומדים איך להיכשל, איך להתחבק ואיך לפתח חוסן חברתי, עברו עליו בבידודים ובזום. הוא הגיע לחטיבה, המקום שבו אתה אמור להתחיל לבנות את הזהות שלך ואז מלחמה. המעט שנשאר מהביטחון שלו בעולם פשוט התפורר. כשהוא רואה בחוץ עולם כזה, חוסר המשמעות מכה בו. המסך הוא לא רק בילוי, הוא הבונקר שלו. הוא המקום היחיד שבו הוא לא צריך להרגיש את ה"כובד" של המציאות. הנה רעיון חינוכי מזוקק שלא בטוח שהוא מבורר אצל חלק גדול מההורים: הילד הזה לא "בעיה משמעתית". הוא לא עצלן. הוא תלוי בין הריקנות של העבר לחרדה של ההווה. כשאנחנו באים אליו עם "פרסים ועונשים", אנחנו מדברים בשפה של סוהרים, בזמן שהוא בכלל צריך מצפן.

להחזיר את הריח של הבית

בתוכניות שאנחנו מובילים לשיפור אקלים בית ספרי, אני תמיד אומר: אי אפשר לתקן נשמה עם מדבקות של הצטיינות. הילד הזה לא צריך מומחה שיאבחן אותו (שוב), הוא צריך הורה שפשוט יהיה שם. בלי חפירות, בלי דרישות, בלי הלחץ של "מה יהיה עם הבגרות בעוד חמש שנים". הוא צריך להרגיש שהבית הוא המקום שבו הוא שייך בלי תנאים. מקום שבו הוא לא "הפרויקט הכושל של אמא ואבא", אלא פשוט הילד שלהם.

כדי לרדת לשלב המעשי והאופרטיבי של האתגר החינוכי הזה, מוגשים לכם חמישה נקודות וכלים שיעזרו לכם להדליק מחדש את הניצוץ בעיניים של הילדים והמתבגרים שלכם:

תקלפו את המדבקות: תפסיקו לקרוא לו "עצלן", "ילד קורונה" או "מכור למסכים". התגיות האלו הן חומה ביניכם לבינו. חפשו את הניצוץ האחד שעדיין קיים: אולי זו מוזיקה, אולי תחביב ישן ותתחברו אליו משם.

נוכחות שקטה (בלי "חפירות"): במקום לנסות "לפתור" אותו בשיחות מוסר, פשוט תהיו לידו. שבו לידו בחדר כשהוא בטלפון, תביאו לו צלחת פירות, תייצרו זמן איכות. הוא צריך להרגיש שאתם שם בשבילו.

עניין לפני ציונים: שחררו את הלחץ הלימודי לרגע. הציונים חשובים, אבל הם לא חזות הכל. תמצאו פרויקט משותף שבו הוא ירגיש בונה: בישול, יצירה, נגרות. משהו עם ריח וטעם שנותן משמעות מיידית ועוקף את הניכור של בית הספר.

אהבה ללא תנאי: בסיטואציה של פוסט-טראומה, האהבה חייבת להיות חזקה מהביקורת ביחס של 1:5. תנו לו להרגיש שהוא אהוב ורצוי בדיוק כמו שהוא עכשיו, גם אם הוא כבוי וסגור. רק כשהוא ירגיש בטוח בבית, יהיה לו הכוח לצאת שוב לעולם.

קחו צעד אחורה כדי להתקרב: לפעמים הלחץ ההורי שלנו להחזיר אותו לתפקוד הוא זה שמרחיק אותו. תורידו את הווליום של הציפיות. תנו לזמן לעשות את שלו תוך כדי שאתם משדרים יציבות ורוגע. כשהוא ירגיש שהבית הוא עוגן, הכיסא בכיתה יתחיל להיראות פחות מאיים.

יסכה, הילד שלך יחזור.

הוא רק צריך לדעת שיש לו לאן לחזור: לבית שמחבק אותו.

לשאלות נוספות וייעוץ בנושאי גיל ההתבגרות: avinoam811@gmail.com