אתי קרן, אם יחידנית לשתי בנות (5.5, 8.5) מחולון, היא עובדת סוציאלית, ולאור מה שראתה במסגרת עבודתה, היא מתקשה לשלוח את בכורתה לישון אצל חברות. "כבר בשנה שעברה היא החלה לבקש לישון אצל חברות וסירבתי, אמרתי לה שהיא צעירה מדי. אני מנסה לדחות את זה כמה שיותר זה בגלל הרקורד שלי".
עד לפני שלוש שנים עבדה אתי בחדר 4 בוולפסון במשך עשר שנים כמרכזת המרכז האקוטי לנפגעי תקיפה מינית. "נחשפתי לדברים שההורים כלל לא מודעים אליהם, שלל פגיעות מיניות, רובן מאנשים מוכרים ולא אנשים זרים. בנות צעירות שנפגעו על ידי ההורים, דודים או בני דודים והרבה אירועים של בייביסיטר – נערים שפגעו בבנות או בבנים וגם אבות שפגעו בחברות של הבנות שלהן. למעשה, כ-85 אחוז מהפגיעות המיניות נעשות על ידי אנשים שמוכרים לנו".
אחד הסיפורים הזכורים לאתי מחדר 4 הוא סיפור "יומיומי" שיכול לקרות לכל אחת ואחד, מה שרק הופך אותו למאיים יותר. "ילדה הגיעה לאחר שהיתה אצל חברה ובבית היו רק החברה והאח הגדול ממנה. הילדה סיפרה להורים שהאח נתן לאחותו לראות סרט בטלוויזיה והכניס אותה לחדר שלו, שם הפשיט אותה, נגע בה ושכב עליה. הילדה חוותה קשיים אבל חיזקנו אותה על כך שהיא סיפרה מיד להוריה ולא שמרה את הסוד כפי שקורה בדרך כלל באירועים כאלה, וגם ההורים קיבלו הדרכה איך להתנהל עם הילדה, לעודד, לחזק להכיל וכמובן להמשיך את הטיפול על ידי מומחה בפגיעות מיניות. החדר האקוטי הוא לטיפול מיידי ועד כשבוע לאחר האירוע, ונועד למזער את הטראומה שבדרך כלל מתפתחת מאוחר יותר".
את מסכימה שחברים של בתך יבואו לישון אצלך?
"כן, אני מוכנה שיבואו אלי. אני מבינה שבסוף לא תהיה לי ברירה ואצטרך לשחרר. אני מקווה שאצליח למשוך את זה לפחות עוד שנה, עם כמה שפחות מלחמות עולם. ואני מקווה שגם אם חלילה יהיה משהו, היא לא תשמור את זה בסוד ותשתף".
"אני מבינה שבסוף לא תהיה לי ברירה ואצטרך לשחרר. אני מקווה שאצליח למשוך את זה עם כמה שפחות מלחמות עולם. ואני מקווה שגם אם חלילה יהיה משהו, היא לא תשמור את זה בסוד ותשתף"
אתי קרן, אם יחידנית מחולון
האם העמדה שלך חריגה בנוף הכיתתי?
"יש הורים שמרשים לילדיהם ויש הורים כמוני שלא מרשים, זה לא גורף. אני לא היחידה, ובכלל משתדלת לא להיות יוצאת דופן, גם ככה אנחנו המשפחה היחידנית היחידה בכיתה".
היית מסכימה שבתך תישן אצל משפחה יחידנית או חד הורית שבה יש רק אם?
"הייתי מסכימה רק אם לא היו אחים, כלומר רק אם הייתה אם ובנות".
אתי מספרת שהיא מסבירה לבתה, בהתאם לגילה, מהן הסיבות שבעטיין היא לא מסכימה שתישן אצל חברותיה. "היא יודעת שעבדתי בחדר 4 בוולפסון, אבל לא בטוח שהיא מבינה עד הסוף. היום אני עובדת במוקד 105 הגנה על קטינים ברשת וגם פה אני נחשפת לאירועים לא פשוטים. הרבה הורים לא מודעים לאירועים כמו אינוס וירטואלי וסחיטה מינית שנעשית על ילדים קטנים במשחקי רשת, פורומים, בצ'אטים בווטסאפים, בכל הרשתות החברתיות היכן שאפשר לדבר אחד עם השני. הילדה שלי יודעת שלא מדברים במשחקי רשת עם אנשים זרים ולא נותנים מספרי טלפון ופרטים. אני מדברת על זה כל הזמן".
בתך מתלוננת על כך שהאיסור פוגע בה מבחינה חברתית?
"לא, היא מלאת ביטחון עצמי ומאוד חברותית, אבל כן זה מאוד מבאס אותה שאני לא מרשה לה".
כשיגיע היום והיא תלך לישון אצל חברה, איך תציידי אותה?
"שתדע שהגוף שלה הוא פרטי, ואם מישהו מעז לגעת בה, היא יכולה להגיד שהיא לא רוצה, ואם חלילה קורה משהו, לבוא לספר ולדעת שתמיד אהיה שם בשבילה. אי אפשר לצפות את התגובה, זה יכול להיות קיפאון ופחד, אבל צריך לצייד אותם בכמה שיותר כלים, וחשוב שאם חלילה קורה משהו שאף פעם לא תאשים את עצמה".
"אם הילד שלי יחזור פגוע, הייסורים שאעבור יהיו קשים"
"ההתייחסות שלי זהה, לא משנה אם זה בן או בת", אומר אריק (47) (שם בדוי, הפרטים שמורים במערכת) מהצפון, אב לארבעה ילדים (6, 7, 15, 32) וסבא לשלושה נכדים, "הילדים חשופים להרבה תכנים והם יכולים לבדות דברים שמעולם לא היו, לכן לא באים לישון אצלי ואני לא שולח לישון אצל אחרים, כך נהגתי גם עם בכורתי, שהיא היום בעצמה אמא לילדים. אני מסתובב בבית רק עם תחתונים ובחוף הים רק עם ספידו, מעולם לא לבשתי מכנסיים קצרים. אם אני קם באמצע הלילה להתפנות וחברה של בתי ישנה אצלנו, היא רואה אותי בתחתונים והדמיון שלה יכול להרחיק לכת. נחשפתי בחיי לכל מיני סיפורים, חלקם אמיתיים וחלקם בדויים, ושום דבר כבר לא יכול להפתיע אותי. בייחוד אחרי כל הזוועות שאנחנו שומעים והסיפורים ההזויים, בשביל מה להיכנס לזה בכלל?
"ניסיון החיים שלנו נועד כדי למנוע מהילדים להיחשף למה שעלול לפגוע בהם וגם למנוע את אי הנעימות גם עבור הילד וגם עבור המשפחה שהילד שלי הולך לישון אצלה. אני אבא חרד שמבטל את החיים עבור הילדים שלו, אם הילד שלי יחזור פגוע, הייסורים שאעבור יהיו יותר קשים".
"הילדים חשופים להרבה תכנים והם יכולים לבדות דברים שמעולם לא היו, לכן לא באים לישון אצלי ואני לא שולח לישון אצל אחרים. אחרי כל הזוועות שאנחנו שומעים, בשביל מה להיכנס לזה בכלל?
אריק, 47, מהצפון
לדברי אריק, עמדתו בעניין ברורה בבית ומקובלת על הילדים. "הם הבינו ברגע שראו שזה נכון לשני הכיוונים – הם לא הולכים לישון ולא באים אלינו לישון. הם ראו שגם עם האחות הגדולה שלהם נהגתי כך וזה ברור להם. ככל שהדברים יהיו יותר ברורים עבורנו ההורים, הם יהיו ברורים יותר עבור הילדים. אנשים שוכחים שלהציב לילד גבול זה לא בהכרח להגביל אותו אלא פשוט לא לא להתבלבל או ללכת לאיבוד, זו חובתנו וקצת שכחנו אותה. התפקיד שלנו כהורים הוא לנסות כמה שיותר להגן על הילדים שלנו, כל עוד אנחנו יכולים, יש שלב שזה כבר לא יהיה בידינו".
"המתבגרים לא פחות מסוכנים מהאבות"
"כשהייתי בגיל של הילדה שלי ישנתי המון אצל חברות. היינו חופשי ישנות איפה שבא לנו, ולא היו בכלל מגבלות של ההורים. היום כשאני אמא, מי שרוצה יכול לבוא לכאן לישון אצלנו, אבל הבת שלי לא הולכת לשום מקום", אומרת שרה בר יוסף (28) מירושלים, אם לבת 9 ולתינוק בן שלושה חודשים, "עד היום היא לא ישנה אצל אף חברה".
מאחורי האיסור של שרה מסתתר כאב גדול שחוותה בילדותה. "נפגעתי מינית כשהייתי בת 12, אבל לא כשישנתי אצל חברה, זה קרה בבית על ידי אבי החורג והפחד עדיין קיים. זה לא אותו דור, כמות הפגיעות המיניות עלתה וגם הבנות יותר מודעות להכול, וזה מאוד מלחיץ. נוח להורים לכמה דקות, הם לא רוצים להתווכח עם הילד, אבל הנזק יכול להיות לכל החיים".
"זה לא אותו דור, כמות הפגיעות המיניות עלתה וגם הבנות יותר מודעות להכול, וזה מאוד מלחיץ. נוח להורים לכמה דקות, הם לא רוצים להתווכח עם הילד, אבל הנזק יכול להיות לכל החיים"
שרה בר יוסף, 28, מירושלים
החשש של שרה הוא לא רק מהאבות שיכולים לפגוע אלא גם ואפילו בעיקר מהאחים. "בייחוד כשיש נוער מתבגר בתוך הבית. אם היה לי בן מתבגר הייתי פוקחת עליו כל הזמן את העיניים, הם לא פחות מסוכנים מהאבות, הם בגיל שההורמונים שלהם משתוללים, והם לא יודעים מה קורה איתם, זה לא בהכרח קשור לחינוך".
לדברי שרה, בתה מבינה כי העמדה שלא לא תשתנה. "אני מנסה שהיא לא תשמע רק לא, לכן אני מסכימה שיבואו לכאן, אבל עד היום גם אלינו חברים לא באו לישון. היא יודעת שאני לא סומכת על אף אחד ושאני פוחדת, אני אומרת לה שאני מעדיפה שהיא תהיה בהשגחתי, אבל לא תמיד היא מבינה למה".
כשהיא תתבגר, את תאשרי לה?
"תלוי בבגרות שלה, אם אני אראה שהיא יודעת לזהות ולהבחין בין הדברים, להתרחק מזה ולדעת לעצור את זה. אני הייתי תמימה בגיל 12 אבל זה לא אותו דור, ואני גם אצטרך לסמוך על המשפחה שאליה היא תלך. כמעט הסכמתי פעם אחת שתלך, כי האבא בצבא קבע ולא בבית, ויש במשפחה רק בנים קטנים, אבל בסוף זה לא יצא. גם אם יהיה ילד בן 9-10 זה לא בא בחשבון, אני לא אקח את הסיכון".
"עלינו ללמד את הילדים שלנו להגיד 'לא' כבר מגיל צעיר"
"חינוך למיניות בריאה צריך להתחיל כבר מגיל 5-4 לפרטיות ולצניעות, וכדאי להעביר את המסר שהגוף שלי פרטי ואף אחד לא מורשה לגעת בו ללא רשותי", אומרת שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית מומחית להורים וילדים ומדריכה למיניות בריאה, "עד כיתה ג-ד ילדות עדיין לא יודעות להיות אסרטיביות בקשר לגבולות גוף, ואנחנו צריכים לגונן עליהן גם במרחב הציבורי כמו בחוף הים או בבית הספר. נניח שילד נמצא בבית של חבר או חברה, אם ההורה ייגע בו או בה, גם ילד בן 9 יכול לזהות סיטואציה לא נעימה, השאלה היא אם הוא יוכל לעצור את זה. אין לנו שליטה על מה שיקרה, אבל אנחנו כן יכולים לעזור להגיב נכון כשאנחנו לא בסביבה".
צונץ מספרת כי נחשפה למקרים רבים שבהם נערים נערות נסחפו לסיטואציות שלא רצו בהן כי לא יכלו להגיד לא. "כשמלמדים אותם להגיד לא, יש סיכוי טוב יותר שיהיו להם כלים להיעזר בהם ברגע האמת. מובן שבשטח יכולות להופיע תגובות של דחק או קיפאון, בייחוד מתוך היכרות עם הילד, ואם מדובר בילד מרצה. צריך לעזור להם להתכונן לאפשרות לברוח מהמקום, בדיוק כפי שמלמדים אותם לחצות לבד את הכביש".
צונץ ממליצה לשוחח עם הילדים על תסריטים שיכולים לקרות, ולחשוב יחד איתם מה עושים במצבים כאלה. לדוגמה, אם תהיו בגינה ואדם מבוגר יקרא לכם או יבוא לקראתכם, או אם מישהו יסתכל עליכם בצורה לא נעימה שתגרום לכם להתבלבל או לא לזוז, או אם הלכתי לישון אצל חבר ונהיה לי לא נעים כי מישהו הסתכל עלי או אמר לי משהו – מה עושים? לפעמים גם כשהגוף קופא, המוח יכול לחשוב, ואם יש כאן סכנה אפשר לברוח ולדבר על זה, אבל לא להישאר היכן שמרגישים מאוימים".
לדברי צונץ, גם האינטואיציה האמהית או האבהית חשובה, וחשוב להקשיב לה. "אם ההורה דואג או חרד אי אפשר לבטל את זה ולהגיד שאין סיבה לדאגה, חשוב להקשיב לעצמנו. מובן שאם אני חרדתית ועד גיל 17 לא נתתי לילדים לישון אצל חברים, רצוי לטפל בחרדות, אך אם החשש תואם גיל ומצב פרידה – בערך עד גיל 10 ובהתאם לילד, יש ילדים שרגילים מגיל צעיר להיפרד מההורה ויש שיותר קשה להם – אז צריך להקשיב לזה".
כשהילדים שלנו רוצים לישון אצל חברים, אנחנו צריכים להרגיש בטוחים ולסמוך על האנשים האלו, שלעיתים הם אנשים זרים עבורנו, לכן רצוי לערוך איתם היכרות. "לפעמים נרקמות חברויות ולפעמים הבטן של ההורה לא שקטה אחרי שהכירו וזה גם מידע חשוב, גם כאן כדאי להקשיב לקול הפנימי", היא אומרת, "ככל שנהיה מודעים יותר, נוכל לתת מענה רציונלי ואפקטיבי יותר. אך גם כאן עלינו לנהוג בזהירות. עד גיל 11-10 אנחנו רוצים שהילדים יחיו בהרגשה שהעולם טוב ובטוח ולו רק בגלל שאין להם עדיין כלים להתמודד עם כל הזוועות שיש בו. בשיח מול מתבגרים המסר צריך להיות שמדי פעם פוגשים אנשים רעים שעושים דברים לא טובים ואיך נוכל להתגונן מפניהם, אך עדיין רוב בני האדם טובים. חשוב לא לנסות לפתור בעיה אחת ולייצר בעיה אחרת – לעורר חרדות שהעולם הוא מקום מסוכן. קשה לנו כהורים לדבר על מיניות כי אנחנו צריכים להתחבר למה שאנחנו חושבים על מיניות, ויש כאן לא מעט שאלות. כשההורה מרגיש חשש, חשוב שהוא יתעכב על זה, אחרת החרדה הזו מתגלגלת מדור לדור".