מהנדסים שהפכו למורים: "רצינו לתת ולשנות לטובה"

ביום שני הקרוב ישובו 2.58 מיליון תלמידים לכיתות לקראת שנת הלימודים תשפ"ו, כאשר 180,600 מתוכם יעלו לכיתה א' ו-149,000 לכיתה יב'. בין המורים שיחכו להם בכיתות יהיו גם עשרות מחליפי קריירה - אנשי מקצוע שעזבו תחומים מבוססים כדי לנסות את כוחם בהוראה. זאת על רקע מחסור חריף של 4,254 מורים על פי נתוני משרד החינוך, לצד 12,000 מורים נוספים הנחשבים ל"מחסור איכותי" - נטולי תעודת הוראה או הכשרה ייעודית למקצוע.

על פי נתוני המשרד, החוסר המשמעותי נמצא במחוז המרכז (2,040 מורים) ובמחוז תל אביב (1,304), ואחריהם מחוז הצפון (530), מחוז ירושלים (215) והעיר ירושלים (165). מנהלי בתי ספר ביישובים שונים טענו שבפועל המחסור גדול עוד יותר, ורבים התקשו לגבש מערכת שעות לתחילת השנה.

המחסור חמור במיוחד בתחומים ספציפיים: מחנכי כיתה ומורים לאנגלית, מדעים וחינוך גופני בבתי הספר היסודיים, מורים לאנגלית, מדע וטכנולוגיה ומתמטיקה בחטיבות הביניים, ומורים לאנגלית, מתמטיקה, עברית ומדעי המחשב בתיכונים.

למרות האתגרים, יש מי שהחליט לפנות אל ההוראה דווקא עכשיו. שלושה מחליפי קריירה - כולם בני 50 ומעלה - מספרים על המניעים שהובילו אותם לכיתה.

"הבנתי שהחינוך יכול להיות המקום שבו אוכל לתת ולשנות"

נטע אופיר (56), מהנדסת גשרים לשעבר, החליפה השנה את עולם ההייטק בתיכון החברתי דרור בקריות, שם תלמד טכנולוגיה ומתמטיקה ותשמש כרכזת מתמטיקה. בעלת תואר בהנדסת תעשייה ותואר שני בחינוך, אופיר עבדה שנים רבות בתעשייה ובהייטק לפני שפנתה לחינוך.

"ב'משבר' גיל ה-40 בחרתי לעזוב את עולם ההייטק האינטנסיבי והמתגמל כדי לנהל פרויקטים הומניטריים של בניית גשרים תלויים וגשרי הליכה עם קהילות מנותקות בדרום אמריקה ואפריקה", היא מספרת. "החזרה לארץ הובילה אותי לחפש משמעות דומה כאן, והבנתי שהחינוך יכול להיות המקום שבו אוכל לתת ולשנות לטובה".

המעבר להוראה לא היה החלטה רגעית. "זה היה תהליך של שנתיים שבו למדתי ועשיתי הסבה לחינוך. התהליך הכולל לקח כמה שנים - מההבנה שאני רוצה לתת מעצמי לשינוי לטובה של החברה".

אופיר מודעת לאתגרים שמחכים לה. "אין סוף לאתגרים: עומס העבודה והתגמול, דרישות המערכת, היחסים עם התלמידים, עם עצמך ועם הצוות", היא אומרת. "אני חיה במערכת שמציבה מטרות שלא בהכרח מזדהה עם כולן, ומנסה למצוא את הדרך שלי ללמד ולחנך לערכים, לאחריות ולהגשמה".

מה שעוזר לה הכי הרבה זה מערכת התמיכה של הצוות. "היכולת לשתף, להתייעץ, לקבל חוות דעת ולראות את הסיטואציה דרך עיניים אחרות. הצוות הוא מעיין של כוח ותקווה כשכולם מתמודדים יחד עם אותם האתגרים", היא מסבירה.

"לא חיפשתי שינוי, הוא הגיע אליי בטיימינג מושלם"

הילה מוסקוביץ (50) הצטרפה השנה לתיכון דרור גליל למגמת ניו מדיה, לאחר שעבדה כעצמאית בעיצוב גרפי ובניית אתרים. "לא חיפשתי שינוי, הוא הגיע אליי בצורת הצעה מחבר שעבד בתיכון", היא מספרת. "זה היה בדיוק בזמן שהילדים שלי סיימו ללמוד והפכו ממתבגרים למבוגרים".

מוסקוביץ הבינה שהיא "טובה עם הגילאים האלו", וכשנפתחה הזדמנות לבנות מגמה חדשה בתיכון, היא לא היססה. "כששמעתי שיש הזדמנות לבנות מגמה חדשה בתיכון עם אג'נדה שונה מהנוף המוכר, לא יכולתי שלא לקפוץ על ההזדמנות", היא אומרת.

עבורה, זה לא היה רגע מכונן. "אני לא חושבת שזה רגע או אירוע מחולל, זה פשוט היה טיימינג מושלם והמקום הנכון לעשות שינוי מרענן בחיים שלי". היא מוסיפה: "בזמן שאני הופכת לדמות משמעותית, מחנכת למתבגרים שהם לא שלי מהבית".

האתגר הגדול ביותר שמוסקוביץ רואה לפניה הוא "לגדל אותם ואז להפרד מהם. האתגר לראות נערים ונערות שלא מאמינים בעצמם ובמבוגרים ולהגיע איתם לשינוי אמיתי". הפתרון שלה: "יצירת קשר אישי עם כל אחד ואחת מהם, לראות אותם, לדעת מה מעניין אותם. הקשר האישי והתחושה שרואים ומבינים אותך הם המפתח להכל".

"הגשמתי חלום של שנים רבות"

עמית צבעוני (62), מהנדס תעשייה לשעבר שעבד כ-30 שנה בתפקידי ניהול בתעשייה, הגשים השנה חלום ישן. "לפני שנתיים הייתה הזדמנות מבחינת הקריירה לעשות את השינוי. עשיתי הסבה במסלול של חותם ועברתי להיות מורה ומחנך בבית ספר 'אדם חברה וטבע' בכרמיאל", הוא מספר.

צבעוני, אב לשלושה בוגרים וגר במצפה גילון, אומר שהוא "מגשים חלום של שנים רבות". ההבדל בין התעשייה לחינוך ברור לו: "בתעשייה מצפים ממך להביא תוצאות, בעיקר כמותיות. להביא רווח. לשפר ולהתייעל כל הזמן. אבל הרבה מהעבודה היא עם אנשים - מנהלי ביניים ועובדים. אין זמן וגם יכולת לחנך".

הניסיון שחיזק את החלטתו הגיע כששיתף פעולה עם בית ספר מיוחד בגליל העליון. "התבוננתי במנהלת בית הספר - שאצלה הצלחה זה כל ילד שמשתלב במערכת, מתגייס לצבא, מוציא בגרות ובעיקר שמצליח לקבל חינוך נכון. ואילו בתעשייה הצלחה היא עוד כסף בעיקר".

כיום צבעוני מלמד במערכת שמיישמת "אתגר לראות בכל ילד חניך - עולם ומלואו". השיטה, הוא מסביר, "מביאה את המחנכים לעבוד לגמרי אחרת. להיות קשובים היטב לחניכים, לנהל איתם דו-שיח ובאמת לעשות חינוך". יחד עם זאת, הוא מודע לכך שהחניכים רוצים גם "לקבל בגרות מלאה. שני אתגרים לא פשוטים".

כשהמציאות בלתי נסבלת

הסיפורים הפרטיים הללו התרחשו על רקע משבר נרחב במערכת החינוך הישראלית. רשת "דרור בתי חינוך" קיימה אתמול את הכינוס השנתי החמישי שלה, "פדגוגיה חברתית", שהתמודד השנה עם שאלות קשות במיוחד: איך מחנכים כשהמציאות נראית "בלתי נסבלת".

למעלה מ-500 אנשי חינוך - גננות, מורים, מנהלי בתי ספר ומחנכים במכינות - התכנסו אתמול בכינוס מכל הקשת הפוליטית. "זהו היה הכינוס הגדול, המגוון והמשמעותי ביותר של אנשי חינוך", אמרה ענבל רון, מנכלית הרשת. "הם הגיעו מבחירה חופשית כדי להיפגש יחד בקיץ וליצור מתוך המפגש את האיכות שממנה נולדת תקווה".

הכינוס התקיים על רקע עזיבה המונית של מורים ומנהלים במערכת החינוך. "למחנכות ומחנכים נדרש באופן מיידי מפגש מסוג אחר, והוא נדרש כמו אוויר לנשימה", כתבה רון בהזמנה לכינוס.

התשובה שהציעה רון לשאלה מה יכול החינוך הציבורי לעשות כעת הייתה ברורה: "לחנך לאנושיות בכל רגע אפשרי. להיאבק על האנושיות. לחפש כל דרך להגביר את האנושי במפגש החינוכי". הרשת פיתחה כלים מעשיים לחינוך לשלום, כמו "סולם השלום" שילדים בני ארבע וחמש מתרגלים בגני הילדים של הרשת לפתרון ריבים והשכנת שלום.

לדברי רון, "מחנכים ומחנכות חייבים היום להאמין שעוד לא אבדה התקווה גם אם היא מסתירה את פניה. שמשהו מתוך המאבק למען האנושי, למען האפשרי והבלתי ידוע יישא פירות, אחרת, כנראה, אין טעם לחנך".