"זה טריגר מיידי לילדים שגורם להם ללחץ וחרדה"

בשבועיים האחרונים שוב חוזרים ונצבעים המסכים בכותרות מאיימות באדום ושחור. הפושים האינסופיים מצרצרים: "אולטימטום אמריקאי", "כוננות שיא", "מפגשים גורליים בטהרן", "משחתת אמריקאית" ו"טילים בליסטיים". עבור חלק מהמבוגרים, זהו עוד סבב מעיק של "המתנה". אנחנו, שכבר למודי מלחמות וסבבים, פיתחנו סוג של עור פיל. אנחנו קוראים, נאנחים, קופצים לסופר לצייד את הממ"ד, קונים עוד שישייה של מים, וממשיכים בפקקים בדרך לעבודה.

אבל בתוך הבתים שלנו, בחדרים הסמוכים, מה קורה שם? עבור הילדים שלנו, הכותרות הללו הן לא עוד ידיעה חדשותית אלא טריגר מיידי ואלים שמחזיר אותם לפחות שנתיים אחורה. אל תקופות הלחץ, החרדה והלא ידוע.

מבין מיליוני הילדים במערכת החינוך, מאות אלפים עדיין נושאים את הצלקות הטריות, הפתוחות, של השנתיים האחרונות. עבורם, המילה "מתיחות" היא לא מושג דיפלומטי מופשט, אלא חוויה גופנית מטלטלת. כולנו יכולים להבחין בשינוי שחל בקרב ילדנו באופן מובהק, רואים את זה בבירור בימים האחרונים, והלב נחמץ: ילדים שנגמלו מזמן חוזרים להרטיב בלילה, התקפי זעם שחשבנו שנעלמו חוזרים בעוצמה, מתבגרים שמסתגרים בתוך המסך שעות נוספות, וקשיי קשב שפתאום "קופצים" ומתחזקים ללא סיבה נראית לעין.

הורים יקרים, הם לא עושים את זה "דווקא". הם לא "בודקים גבולות" והם לא נהיו "תינוקיים". הם מאותתים לנו בקוד מורס רגשי: "המערכת שלי מוצפת. אני צריך עזרה". בפסיכולוגיה אנחנו קוראים לזה "חרדה ציפייתית" מדובר במצב שבו חשים חוויה רגשית וגופנית של דאגה קיצונית, מתח ופחד המתעוררים לקראת אירוע עתידי שידוע כי יקרה, אך השאלה מתי נשארת פתוחה. המחקרים מראים שעבור הנפש האנושית - ובמיוחד עבור נפש של ילד - חוסר הוודאות והפחד ממה שיקרה, גרועים לעיתים מהאירוע עצמו. בשנת 2023 למדו הילדים הללו בדרך הקשה שהעולם יכול להתהפך ברגע. עכשיו, כשהמתח עולה שוב והשיח בבית סובב סביב איומים, הגוף שלהם "נזכר". הזיכרון הטראומטי מתעורר, ותחושת הביטחון, שנבנתה בעמל רב בחודשי השגרה, נסדקת שוב.

אז מה נעשה? נכבה את החדשות, נעטוף אותם בצמר גפן ונעמיד פנים שהכל ורוד? התשובה היא לא. הילדים, ממש כמונו המבוגרים, הם רדארים אנושיים לאמת. אי אפשר, ולא נכון, לשקר להם. במיוחד כשהעיניים שלנו משדרות דאגה וכשברדיו באוטו בדרך לגן או לבית-הספר מדבר על טילים. עם זאת, חובתנו כהורים היא לא להיות "כתבי חדשות" שמדווחים על הזוועות, אלא להיות העוגן שמייצב את הספינה.

הנה שלושה כללי ברזל לימים אלו:

תנו לזה שם, אל תטייחו: משפטים כמו "הכל בסדר" או "אין מה לדאוג" הם שקר שהילד מזהה מיד, והם רק מגבירים את החרדה כי הם משאירים אותו לבד עם הפחד. במקום זה, תגידו את האמת הפשוטה והמתווכת: "נכון, יש מתיחות בחדשות, וזה באמת לא נעים לחכות ולשמוע דברים כאלה. אבל אנחנו כאן יחד, הצבא חזק ושומר עלינו, ובבית שלנו אנחנו מוגנים". האמת היא לא המפחידה - הדמיון שמשתולל בחוסר ודאות הוא המפחיד.

סננו את הרעל: בדיוק כפי שלא תתנו לילד שלכם לאכול ג'אנק-פוד לארוחת בוקר, צהריים וערב, כך אסור לכם לתת לו לצרוך "ג'אנק חדשותי". הנמיכו את הווליום. העדכונים השוטפים, הניתוחים והספקולציות על הציר האמריקאי-איראני לא צריכים להיות הפס-הקול של הבית. כבו את ההתראות בטלפון כשהילדים בסביבה. הבית צריך להיות "בועה" של שפיות וביטחון.

החזירו את השליטה לידיים: חרדה היא אנרגיה עצומה שתקועה בגוף ואין לה לאן לצאת. הפתרון הוא לא עוד שיחת נפש ("חפירה"), אלא עשייה פיזית ומונוטונית. הילד בלחץ? תנו לו ללוש בצק, לסדר את המגירה בחדר, לבנות מגדל בלגו, לתקן משהו שבור, למיין צעצועים. כשהידיים עובדות - המוח נרגע. זו לא סיסמה, זו פיזיולוגיה נוירולוגית. עבור הילד שמרגיש שהקרקע המדינית נשמטת, הפעולה הפיזית והיצירה היא ההוכחה הניצחת שהוא עדיין קיים, שהוא עדיין יכול, שהוא עדיין מסוגל ליצור יש מאין.

״הכינו רכבכם לחורף״ - היכרות מוקדמת ותרגול ״על יבש״: בדיוק כמו שאנחנו בודקים את הבלמים והצמיגים לפני הסערה הראשונה, כך צריך להכין את הנפש לפני שהאזעקה נשמעת. אל תחכו לרגע האמת כדי לגלות מה מרגיע את הילד שלכם. נצלו את ימי ההמתנה לשיח של ״היכרות עצמית״: שבו עם הילדים, שוחחו איתם ושאלו - ״כשמלחיץ, מה עוזר לי? מה מפחיד אותי? מה התפקיד שלי?״. בשכונה שלי, באחת האזעקות הקודמות, פגשנו במקלט המשותף דיירים מהוסטל סמוך שנכנסו להתקף חרדה. אחד הילדים, באופן ספונטני, לקח על עצמו תפקיד: הוא היה אחראי להביא ופלים ולחלק אותם לדיירי ההוסטל. הפעולה הפשוטה הזו שינתה את כל התמונה - הוא לא היה עוד ילד מפוחד, הוא היה "האחראי המרגיע". תנו לילדים להגדיר מראש את "תיק התגובות" שלהם: מי מביא את הכלב? מי אחראי על בקבוקי המים? מי אחראי על החטיפים? הידיעה מראש "מה אני עושה בזמן אירוע" היא התרופה הטובה ביותר לקיפאון ופחד.

בסופו של יום, הכותרות על איראן יתחלפו בכותרות אחרות. אבל תחושת הביטחון, האמון והחוסן שאנחנו בונים לילדים שלנו ברגעים אלו ממש - הם הנכס היחיד שיישאר איתם לתמיד. זה הזמן להיות שם בשבילם.

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי מייסד עמותת "מרכז מרחב".