"אני לא מורה. פשוט שלחו אותי ללמד כיתה בלי שאני בכלל יודעת מה החומר"

יום ראשון בבוקר, חולון. אני מגיעה לבית ספר שמעולם לא הייתי בו. קיבלתי את הכתובת ואת מערך השיעור אתמול ב-12 בלילה מאישה בשם עדי. אני מוצאת את חדר המורים בקלות, כמו תמיד. מכינה נס. אין כוסות, אבל אני לא מופתעת. למדתי להביא כוס מהבית. את עדי מעולם לא פגשתי. הגעתי אליה דרך קבוצת וואטסאפ לספקי גפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית). דיברנו במשך חמש דקות בטלפון. היא לא ביקשה קורות חיים, ואני לא שלחתי. מאז היא שולחת לי כתובות של בתי ספר, ואני מגיעה. קצת כמו סוחר בטלגרם.

צלצול. אני שואלת ילד עם כדור איפה כיתה ד'1. נכנסת לכיתה. עוד לפני שאני אומרת מילה אחת לתלמידים, אני מדליקה את המדונה שלי. כן, כן, המיקרופון הקטן עם הרמקול הצמוד לחגורה שלובשים מדריכי טיולים? אז כזה. אני לא נכנסת לכיתה בלי מדונה. כך גם חצי מהמורות. אני מציגה את עצמי, אני שהם, המורה המחליפה לאנגלית (כשעדי לקחה אותי לעבודה היא שאלה אם לימדתי פעם אנגלית. אמרתי לה שלא, אבל שאני יודעת אנגלית. היא אמרה שזה מצוין). הם שואלים אותי איפה מיכל, המורה הקבועה שלהם. אמרתי להם שאני לא מכירה את מיכל. בהמשך היום אבין שהיא התפטרה.

מערך השיעור שעדי שלחה לי מתנהל כולו דרך המקרן. לוחות פדלט, משחק בשם VOCABULARY RACE, מצגות צבעוניות. אני מניחה שהיא מפעילה אחד מאותם מיזמי גפ"ן שמוכרים לבתי ספר שיעורי אנגלית באווירה חדשנית. אבל אני לא באמת יודעת. כשאני מנסה להדליק את המקרן, אני מגלה שהוא לא עובד. וכך, בשמונה בבוקר, אני מוצאת את עצמי עומדת מול כיתה שלמה של ילדים שלא פגשתי מעולם, במקצוע שלא לימדתי מעולם, בלי מערך. זה לא זר לי. אני מאלתרת משהו עם כדור. הם משתפים פעולה, בכל זאת זו שעה ראשונה, והם עוד עייפים מכדי להתמרד.

אבל הם יודעים שאני מאלתרת. בשיעור הבא אני נכנסת לכיתה אחרת באותה השכבה. כאן המקרן עובד. בזמן שהמחנכת צורחת עליהם להיות בשקט, אני מעלה את המשחק. על המסך מופיעה קטגוריה – FOOD, והם צריכים לכתוב כמה שיותר מילים באותה הקטגוריה. כשאני מתחילה את הטיימר, 30 שניות, הילדים מסתכלים עליי במבט מבולבל ומתוסכל. אני עוצרת. שואלת אותם למה הם לא מתחילים. אחת התלמידות מרימה את היד ומסבירה לי שהם לא יודעים איך לכתוב.

יום שלישי. הגעתי לבית ספר בגבעתיים. סגן המנהל העסוק דג אותי מתוך חדר המורים. הוא בירך אותי בחיוך: "את דרך עדי, נכון?", לקח אותי למזכירות, הביא לי דפי עבודה על אותיות שמש ונעלם. כך גיליתי שאני מחליפה את המורה לערבית, וכבר לא היה למי להגיד שהפעם האחרונה שלמדתי ערבית הייתה בכיתה ט', והמשפט "וידאד זארה דאוד" הוא פחות או יותר כל הערבית שאני יודעת.

אז נכנסתי לכיתה ח'2, הדלקתי את המדונה, הצגתי את עצמי וחילקתי להם את הדפים. קיוויתי שאוכל לפצות על הבעיה הזו בקצת קסם אישי, להעביר את השיעור הזה כמה שיותר מהר ולעוף משם. לקח פחות מדקה עד שאחד הילדים ביקש ממני לכתוב את אותיות השמש על הלוח. אמרתי לו בבושה שאני לא יודעת את אותיות השמש. אמרתי שאני כאן לתמיכה נפשית, אבל לצערי אני לא יכולה להציע עזרה מקצועית. הם שאלו אותי: "אז למה הביאו אותך לכאן?". האינסטינקט היה לכעוס על השאלה החצופה. אבל אמרתי להם שהם צודקים.

מורים כמוני יש המון. לפעמים קוראים לנו "מנחים". אנחנו כוח עבודה עצמאי, שלא מועסק על ידי משרד החינוך, ומעביר תוכן דרך תוכניות גפ"ן של אחרים. ג'אגלינג, שחמט, יוגה, אנגלית מדוברת, מתמטיקה. לעתים נדירות בודקים אותנו מעבר לשיחת זום או כמה הודעות וואטסאפ. לחלקנו אין הכשרה פדגוגית מסודרת. לי, למשל, אין תואר, ובוודאי שאין תעודת הוראה. לא שזה אומר יותר מדי.

כפרילנסרית, אני לא מכירה את הילדים. אני לא יודעת למי יש הורים בתהליכי גירושים, מי בדיוק איבד סבא, מי לא ישן כל הלילה. אני לא מכירה את הדינמיקות של הכיתה, לא את ההרסניות ולא את המצמיחות. הרבה מהזמן אני מוצאת את עצמי מנסה לשרוד 45 דקות, מחשבת חישובים איך לאלתר משהו שישאיר אותם עסוקים, שירגיע את התסיסה. על המערך שהכנתי אני מוותרת כמעט תמיד ב-5 הדקות הראשונות. ליתים קרובות אני לא מצליחה להוציא מילה מהפה שיעור שלם. גם עם המדונה.

לא פעם אני נכנסת לכיתה עם שתיים או שלוש סייעות (אף פעם אני לא יודעת מי שייכת לאיזה ילד), חלקן יושבות בטלפון או עסוקות במשהו אחר, מדי פעם צועקות משהו לעבר ילד. הן נראות לי מזוגגות לגמרי, ואני מבינה אותן. בתוך הכיתה את לא מסוגלת לשמוע את המחשבות של עצמך. זה מצב של הישרדות. בשלב מסוים התלמידים הופכים לבליל ילדים רועש, מעין מכשול שאת צריכה לעבור. המוח שלך נשרף מיום כזה. זו חוויה שמקהה את כל החושים שלך.

לא מעט פעמים הילדים שואלים אותי: איפה מיכל? איפה נתי? מורים שהיו לפני ונעלמו בלי להגיד מילה. אין לי מה להגיד להם, אני אפילו לא יודעת מי אלה. גם אני נעלמתי לבית ספר. לימדתי במשך שישה שבועות כיתה ז' בבית ספר נחשב ברמת גן. אחרי עוד שיעור כאוטי, מנהלת בית הספר אמרה לי: "בכנות, פשוט תפסיקי את השיעור ותעסיקי אותם עד שנגמר. אף אחד לא יוצא מהכיתה." הלכתי באותו יום ולא חזרתי מעולם. הייתי המורה השלישית שלהם לאנגלית בשנת הלימודים הזו, היו עוד שתיים אחריי.

יש לי גם בתי ספר קבועים. השנה היה לי אחד ברמת גן, מדי יום רביעי. ביום עבודה כזה אני פוגשת בממוצע 180 ילדים. אני לא זוכרת אף אחד מהשמות שלהם, מלבד של כמה ילדים שתמיד מפריעים. הילדים השקטים, שפשוט עושים את המשימה, נעלמים מהעיניים של מורה פרילנסרית כמוני. ביום העבודה האחרון שלי שם הפרדתי מכות שלוש פעמים. באחת מהן נתתי לרועי, אחד הילדים שהשתתפו במכות, לשבת להירגע בחוץ. ידעתי שהוא הרביץ כי הוא נפגע. ראיתי את זה בזווית העין, שנייה לפני שהוא הרים את היד. אף שהייתי לבד בכיתה, אזרתי אומץ ויצאתי אליו לדקה וחצי, בידיעה מבהילה שכרגע יש לי כיתה שלמה של ילדים בכיתה ב' ללא השגחה. כל כך רציתי לדבר איתו רגע, להבין מה קרה. אבל לא הייתה לי פניות לתת לו להיפתח בקצב שלו, ולא היה לי זמן להבין מורכבות. כל הזמן דמיינתי את שלושים הילדים שהשארתי לבד בכיתה. בסוף, כמורה, את שומעת חצאי דברים ומגיעה רק במכות. כשאת לבד על שלושים ילדים, את לא עם אף אחד מהם. את רק מנסה שכולם יצאו מהשיעור בחיים, ואם אפשר גם ללמד משהו, את מנשקת את המזוזה.

אותו בית ספר. כיתה א'3, שיעור תיאטרון. נתתי להם להתחלק לקבוצות ולעבוד בחצר על הצגה. הנושא – החופש הגדול. בדקה הראשונה של השיעור, בת השירות והסייעת שהיו איתי יצאו מהכיתה. תמיד לוקחים אותן לאנשהו, תמיד יש שריפה לכבות. בזמן החלוקה, שי לא מצא קבוצה. הוא רצה להיות עם קבוצת בנים שלא הסכימו לשלב אותו, כי הוא מפריע להם תמיד בזמן העבודה. ילדה אחרת קראה לכיווני: "המורה, רוני בוכה!", והלכתי אליה. כשחזרתי, ראיתי ששי רודף אחרי חבורת הבנים שבורחת ממנו, מעין משחק מחויך ואכזרי שברור שיתפתח לכיוון לא טוב. אמרתי לשי שיפסיק ושיהיה העוזר שלי.

וא ברח ממני והמשיך להציק להם. לקח פחות מדקה עד שגם הרביץ להם. ניסיתי להפריד, לתפוס, אבל הייתי לבד והילדים ברחו ממני. כל פעם שי מצא אותם והמשיך להרביץ. כל הכיתה הסתכלה עליי מתרוצצת ביניהם, צורחת, לא מצליחה לתפוס כדי להפריד. רצתי למזכירות וביקשתי עזרה דחופה. איפה הסייעת שלי? צעקתי. כמה דקות אחר כך המחנכת (שהוזעקה מכיתה אחרת) הגיעה. "כן," אמרה, "לפעמים אין סייעת איתך בכיתה, אין מה לעשות. מעבר לזה, אפשר לראות מאוד בבירור ששי על הרצף האוטיסטי, אז צריך להתייחס בהתאם." לפני שהספקתי לענות, היא שאלה: "מי הרביץ למי?". אמרתי לה, מבולבלת, ששי הרביץ. פתחתי את הפה להסביר מה היה, היא נכנסה לכיתה תוך כדי הדברים שלי, קראה לשי החוצה, והוא הושעה. אני לא מאשימה את המחנכת בכלום.

אני רק שואלת: איך מורה שמגיעה להעביר 45 דקות בשבוע, שלא יודעת דבר על הילדים מלבד מה שהם עצמם מספרים, יכולה לדעת אם ילד הוא אוטיסט או לא? איך מצפים ממני לנצח על התזמורת הזו? ידעתי שלא נתתי מענה נכון, והנזק מהריב הזה עוד ילווה אותו. אבל מה יש לך לעשות מלבד להיות מדוכאת מזה רבע שעה, בהפסקה שלך, תוך כדי שאת מכינה לעצמך קפה ורצה לשירותים ודוחפת רבע פיתה ומסמסת למחנכת את מה שקרה, כי יש לך כיתה שמחכה לך בצלצול. ושוב 35 ילדים, ושוב מורכבויות שאין לך שום דרך להתחיל לעשות בהן סדר. אנשים כמוני שמים בתוך בית הספר כדי להעביר תוכן. ולפעמים אני מעבירה תוכן. אבל בין זה ובין חינוך אין שום קשר.

יום חמישי. בית ספר אחר בחולון. כבר לימדתי בו כמה פעמים, והוא די חביב עליי. קראו בכריזה לכל המורים לחדר המורים. יום הולדת למנקה. מורה אחת כתבה לה ברכה ברוסית, היו חיבוקים. המנקה הכינה לכולם מאפים. לקחתי מאפה והתיישבתי בצד, רחוקה מההתקהלות. מה לעזאזל אני קשורה.

אני רוצה לסיים בלבקש מכם, התלמידים שלי, סליחה. לא יכולתי להיות בשבילכם אשת חינוך. לא היו לי התנאים. האמת היא שלא הכרתי אתכם, לא ידעתי עליכם דבר ולא יכולתי לעזור לכם בכלום. והדבר הכי כואב הוא שלא אהבתי אתכם מספיק. רציתי. ניסיתי. אבל אהבה דורשת זמן, היכרות ונוכחות, ואת שלושת הדברים האלה לא הייתה לי אפשרות לתת. מגיע לכם יותר.

בסוף השנה התפטרתי.