כולם עושים את זה - אבל אף אחד לא יודה בזה בקול

יש לא מעט משפטים שהורים שומעים שוב ושוב: "אל תרימי אותו, הוא יתרגל לידיים", "אל תוותרי לו", "אם תעשי במקומו הוא יתעצל" או "אם תיתני לו לבחור הכל, מי ינהל פה את הבית?". אך לפי מומחיות להורות ופסיכולוגיה, חלק גדול מהדברים שהורים חוששים ש"יפנקו" את הילדים דווקא עונים על צרכים התפתחותיים חשובים.

אז מה לא יגרום לילדים שלכם להיות מפונקים?

להרים תינוק שבוכה: "אל תרימי אותו, הוא יתרגל לידיים" הוא משפט שחלק גדול מההורים שומעים. אבל לפי ד"ר שרה קיין ספנגל, פסיכולוגית ומרצה קלינית בתחום רפואת הילדים ההתפתחותית והפסיכולוגיה, אין סיבה לחשוש שהרמת תינוק בוכה תגרום לו להיות מפונק. לדבריה, תינוקות לא מנסים "לשלוט" בהורים כשהם בוכים. כשהורה מגיב לבכי שלהם, הם בונים תחושת אמון וביטחון ולומדים בהדרגה לווסת את הרגשות שלהם. קייטלין סלייבנס, פסיכולוגית ומומחית להורות, מוסיפה שבחודשים הראשונים יש יתרונות משמעותיים לתגובה לבכי של התינוק. כשהורה מרגיע ומחזיק אותו, התינוק לומד שהוא בטוח ושיש מי שיטפל בו. זה לא אומר שהוא קובע את כללי הבית.

לחבק ילד שבוכה כי אמרתם לו לא: גם כאן הורים רבים חוששים שהם "נכנעים". הילד ביקש עוד עוגייה, אמרתם לא, ועכשיו הוא בוכה. האם לחבק אותו אותו פירושו בעצם לבטל את הגבול שהצבתם? לא בהכרח. לדברי סלייבנס, אפשר בהחלט לחבק ילד, להקשיב לו ולתת לו לבכות – ועדיין לא לשנות את ההחלטה. אפשר לומר לו: "אני יודעת שאתה ממש רוצה עוד עוגייה, אבל היום לא אוכלים עוד אחת". לדבריה, ילדים צעירים עדיין לא יודעים לווסת בעצמם רגשות חזקים, ולכן הם זקוקים לעזרת ההורה כדי להירגע. תמיכה רגשית אינה בהכרח חיזוק של התנהגות לא רצויה.

לעזור להם גם כשהם כבר יודעים לעשות לבד: הילד כבר יודע להתלבש לבד? מצוין. אבל זה לא אומר שהוא תמיד מסוגל לעשות את זה בלי עזרה. סלייבנס מסבירה שיש הבדל בין לדעת לבצע משימה לבין להיות מסוגל לבצע אותה כשעייפים, לחוצים או מוצפים. ילד שיכול להתלבש בעצמו בשבת בבוקר, כשהבית שקט, עשוי להתקשות לעשות את אותו הדבר ביום שני בבוקר, כשהכל לחוץ ורועש וצריך לצאת לבית הספר. במקום לעשות הכל עבור הילד, היא מציעה לעזור במידה מסוימת ועדיין להשאיר לו חלק מהמשימה. למשל, ההורה יכול לעזור לגרוב גרב אחת ולתת לילד לגרוב את השנייה. המטרה היא לא לקחת ממנו את העצמאות, אלא לעזור לו כשהוא באמת צריף.

לתת לילדים לבחור: לתת לילד לבחור את הבגדים שלו או להסביר למה משהו נראה לו לא הוגן לא אומר שהוא מנהל את הבית. לפי המומחיות, ילדים יכולים ללמוד לקבל החלטות גם בלי לקבל שליטה על כל פרט בחייהם. פעוט יכול לבחור בין שתי חולצות, וילד גדול יותר יכול לקבל יותר השפעה על השעה שבה יעשה את שיעורי הבית. ההורה עדיין אחראי להחלטות של מבוגרים, אך הילד מקבל הזדמנות להביע העדפה, לבחון אפשרויות וללמוד.

לנהל איתם משא ומתן: כל עוד מדובר במשא ומתן בתוך גבולות ברורים, המומחיות דווקא רואות בו כלי חשוב. ילד שמקבל אפשרות להציע פתרון או להתווכח על החלטה מסוימת מתרגל עצמאות, פתרון בעיות ואחריות. גם בגיל ההתבגרות, אומרת ספנגל, משא ומתן מסוים יכול לעזור לילדים לתרגל קבלת החלטות ולפתח תחושת אחריות וכבוד. ההורה עדיין מקבל את ההחלטה כשצריך, אך הילד לומד איך מרגיש להיות שותף בהחלטה שמשפיעה עליו.

להתנצל כשאתם טועים: יש הורים שחוששים שהתנצלות בפני ילד תחליש את הסמכות שלהם. אך לדברי סלייבנס, אפשר להתנצל ועדיין להציב גבול. למשל: "לא הייתי צריכה לצעוק עליך, ואני מצטערת. אבל אתה עדיין צריך לכבות את המשחק". ההתנצלות לא מבטלת את הציפייה מהילד. היא רק מראה לו שגם מבוגרים יכולים לטעות ולקבל אחריות לדרך שבה התנהגו. במילים אחרות, הורה לא צריך להיות מושלם כדי להיות סמכותי. לפעמים דווקא היכולת לומר "טעיתי" היא שיעור חשוב שהילד לומד מההתנהגות של ההורה.

להישאר לידם לפני השינה: עוד דבר שהורים חוששים ממנו הוא שיותר מדי חיבוקים, נוכחות הורית, חפץ מעבר או טקס קבוע לפני השינה יהפכו את הילד לתלותי. לפי ספנגל, אין לכך בהכרח בסיס. היכולת של ילד להירגע בעצמו אינה נבנית מכך שמשאירים אותו להתמודד לבדו, אלא מתפתחת עם הזמן, בעזרת שגרה, ויסות משותף ולעתים גם חפצי נוחות כמו בובה אהובה. גם הצורך בקרבה להורה לפני השינה הוא טבעי, והנוכחות של ההורה יכולה להפחית חרדה ולעזור לילד להירגע.

לתת להם לפרוש מחוג: "מי שמוותר אף פעם לא מצליח" הוא משפט שלא מעט ילדים מכירים. לכן כשהילד רוצה לפרוש מחוג אחרי כמה שיעורים, הורים יכולים לחשוש שהם מלמדים אותו לוותר בכל פעם שקשה. גם כאן, לדברי המומחיות, פרישה מפעילות לא בהכרח מעידה על פינוק. אם הפעילות אינה מתאימה לגיל הילד או פשוט לא מתאימה לתחומי העניין שלו, אפשר להחליט לפרוש. גם אם הפעילות משפיעה על השינה, הלימודים או הזמן המשפחתי, הפסקתה יכולה להיות החלטה הגיונית. אם הילד מבקש לפרוש מכל פעילות חדשה שוב ושוב, המומחית מציעה לא להתעלם מכך, אלא לדבר איתו ולנסות להבין מה עומד מאחורי הרצון. אפשר גם לקבוע שמסיימים את העונה או התקופה שכבר התחייבו אליה, ואז לא נרשמים מחדש.

אז מה כן עלול להפוך ילד למפונק?

כאן המומחיות מצמצמות את הרשימה. לפי ספנגל, שלושה דפוסי הורות עלולים לעודד התנהגות מפונקת: גבולות לא עקביים, ניסיון למנוע מהילד כל אי נוחות וחוסר עקביות באכיפת הגבולות. כלומר, הבעיה אינה בהכרח בכך שחיבקתם את הילד יותר מדי, עזרתם לו להתלבש או נתתם לו לבחור בין שתי חולצות. השאלה החשובה יותר היא האם לצד החום והגמישות יש גם גבולות ברורים ועקביים. בסופו של דבר, המסר של המומחיות פשוט למדי: לא כל עזרה היא פינוק או ויתור. לפעמים ילד צריך לדעת שההורה שלו שם בשבילו – דווקא כדי שבהמשך יוכל לעשות יותר דברים בעצמו.