הפעם שבה התנצלתי בפני תלמיד מול כל הכיתה

עמדתי מול הכיתה. כמעט 40 ילדים שטובעים באנדרנלין, שואגים ועם כוח של אריות שלא אכלו שבועיים. ייתכן שאדם שלא עמד בחייו מול כיתה לא באמת יבין את הדילמה שלי, אך תהיו בטוחים שכל מי שעמד לבד וניצח על כמעט 40 תלמידים בניסיון להשיג שקט, יגיד לכם שהוא מכיר את התחושה הזו, של מחנך שמוציא מעצמו גם תגובות שמגיעות מהבטן או ממצב הישרדותי אחר.

אז עמדתי מולם וחיכיתי. מאחר שלא נכנסתי אתמול לעולם החינוך, ידעתי שהטקטיקה הטובה ביותר להשיג את השקט שלי ועדיין לצאת מהכיתה בחתיכת אחת לקוחה מהסוואנה ומעולם הטורפים: אתה מתביית על תלמיד אחד, מרחיק אותו מהלהקה, שולף ציפורניים ושתיים שלוש. אחר כך שאר הכיתה מסתכלת ומבינה לבד: איתך לא ממש כדאי להם להתעסק.  היתרון באסטרטגיה הזו שהיא מאוד יעילה. החיסרון, היא לא תמיד חינוכית. באנדרסטייטמנט.

לפעמים, כמו שהצלחתי להבין. היא יכולה ממש ממש לפגוע. חיפוש מהיר בקרב הכיתה ומצאתי את התלמיד שלי. הוא דיבר ועשה כל מיני תנועות עם הידיים, והיה מושלם למהלך שלי. כמו בז שצולל לעבר הטרף שלו ב-340 קמ"ש באתי אליו: "תמשיך, תמשיך לספר בדיחות אינפנטיליות בשביל לקושש עוד כמה נקודות שיעזרו לך לתחזק את הדימוי העצמי שלך". הוא הסתכל אליי והתנהג כאילו הרגע סכין חדה נכנסה לו היישר ללב. הוא עצר. ושתק. והתחיל להחליף צבעים. שאר הכיתה גם הסתכלה אליו. ואליי. והנה נוצר השקט המיוחל. רק לא הבנתי: אם סוף סוף יכולתי להתחיל את השיעור למה הרגשתי שבא לי להקיא. מעצמי. מהאישיות שלי. מכל מה שייצגתי.

ניסיתי להתחיל כאילו כלום. להדחיק. להתעלם. אבל הקול הפנימי הטריף אותי. לא הבנתי איך אני בכלל יכול לעמוד עכשיו מול הכיתה ולהתחיל ללמד, כשהרגע פגעתי באחד מהתלמידים שלי. והוא, התלמיד שלי, פשוט נכבה. לגמרי. צבע הפנים שלו היה לבן. המבט תקוע בשולחן. המשכתי בשיעור אבל הלב שלי כבר לא היה עם הכיתה, אלא נדד למחוזות אחרים לגמרי. הרגשתי מגועל. שהמילים שלי נתקעו לתלמיד שלי בלב ופשוט פוררו אותו לגמרי. איזה מזוהם אני. קיצרתי את השיעור ב-20 דקות והוצאתי את התלמידים להפסקה. לא יכולתי יותר. ביקשתי מהתלמיד שלי לגשת אליי והתחלתי להצדיק את עצמי. הוא הסתכל אליי ואמר לי: "עדיין. לא היית צריך להעליב אותי ככה לפני כולם".

שתקתי. ידעתי שהוא צודק. לגמרי צודק, ואין טעם להכחיש.

"אני מתנצל", אמרתי לו, "זו תגובה שיצאה לי מהבטן".

הוא ענה לי: "אני סולח אבל מבקש ממך לבקש ממני סליחה  לפני כל הכיתה".

"לפני כל הכיתה?", שאלתי אותו. "אתה בטוח?". וחשבתי איך כל הסמכות שלי הולכת לרדת מול התלמידים שלי. שאני אבקש סליחה? אני? המחנך שלהם!

"פגעת בי לפני כולם. תבקש סליחה לפני כולם". הוא אמר לי בטון בטוח. תכל'ס צודק.

למחרת נכנסתי לכיתה כאשר הלב שלי על טורבו. הסתכלתי לעבר תלמידי הכיתה ואמרתי לכולם שאתמול עשיתי משהו ממש מכוער ושאני מצטער על כך מכל הלב, ושאני מסכים עם התלמיד שלי: ואם הפגיעה הייתה לפני כולם, אז גם בקשת הסליחה צריכה להיות לפני כולם. "אז רציתי להגיד לך שאתה ממש צודק ואני מתנצל מעומק הלב על מה שאמרתי לך". הוא סלח לי. אלא ששום דבר מכל מה שקרה לא הכין אותי למה שקרה בהמשך: כל התלמידים שלי בפרץ של ספונטניות פשוט התחילו למחוא כפיים כמעט שתי דקות.  "המורה", אמר לי אחד מהם: "אתה הראשון שאי פעם שמענו אותו מבקש סליחה מתלמיד ואנחנו כאן מכיתה א'".

האם באמת יש לנו, המחנכים, רתיעה מלהודות על הטעויות שלנו? מלהתנצל בפני התלמידים? בפני כל הכיתה? האם אנחנו חושבים שבקשת סליחה מפחיתה מכבודנו? מאז אותו מקרה דיברתי עם עוד ועוד מחנכים ומורים ששיתפו אותי בחוויית ההתנצלות שלהם, ובכך שהיא בעצם טיהרה ודייקה אותם. שהיא הוציאה מהם את המחנך האופורטניסט, שחושב איך לשרוד במערכת גם במחיר דריסת תלמידיו, והשאירה אותם עם אדם שהוא מנהיג ומוביל דרך שלא מפחד או חושש להודות בטעויות. מעבר לכך, התלמידים שלי לימדו אותי שברגע שאתה מתנצל בפניהם, אתה מעביר להם את אחד מהשיעורים החשובים ביותר שהם היו יכולים לקבל לחיים: שיעור שמראה להם שגם למחנך יש חולשות ורצונות ומורכבויות, ולמען האמת, הוא ממש לא מורם מעם או מהם.

להפך.

הוא נלחם בכל יום מחדש על ועם החסרונות והחולשות שלו. הוא נופל וקם, פוגע ומבקש סליחה אבל בעיקר מודע לעצמו ולתהליך שהוא עובר.

וזה, בעיניי, שווה הכול.

ובגזרת ההורים חשוב לומר: אין באמת אפשרות ללמד את הילדים שלנו על מהות וחשיבות הסליחה מבלי לומר להם בעצמנו סליחה. נתקלתי בהורים שמעולם לא יצא להם להגיד סליחה לילדים שלהם, משל היו סגניו של אלוהים. הורים עושים טעויות. מורים עושים טעויות. ילדים עושים טעויות. רק חיות ומלאכים לא עושים טעויות. הסליחה היא אנושית והגורם העיקרי לצמיחה והתחדשות. תנו לילדים שלכם את הכלי הזה. העניקו להם את המתנה המדהימה הזו, שבו הם יודעים שגם אם הם טעו, יכול לצמוח משהו חדש, ירוק, רענן, אופטימי ומבטיח יותר.