גם אתם מתפרצים על הילדים? אתם לא היחידים

בשנים האחרונות, ובמיוחד במציאות הישראלית שבה אנחנו חיים, לא מעט הורים מוצאים את עצמם מתמודדים עם התפרצויות זעם, אלימות, הסתגרות או סרבנות של ילדיהם. לא מעט מהם עושים "הכול נכון": מציבים גבולות, מנסים לדבר לליבו של הילד, קוראים ספרים ופונים להדרכת הורים. ובכל זאת, ברגע האמת, כשהילד מתפרץ ומאבד שליטה ההורה פועל מתוך מצב הישרדותי שאינו תמיד נשלט. הוא עלול לצעוק בחזרה, לאיים, להגיב באופן לא מווסת, או לחילופין להתנתק ולהתרחק רגשית. אחר כך מגיעות האשמה, העייפות והתחושה הכואבת שמשהו פשוט לא עובד.

אבל מה אם זו לא רק בעיית חינוך במובן של גבולות, כללים וטכניקות? ומה אם ברגעי קיצון התגובות ההוריות נקבעות פחות על ידי מה שאנחנו יודעים, ויותר על-ידי האופן שבו הגוף שלנו מגיב ללחץ? כשהגוף תופס פיקוד על החשיבה

בעבודה שלי עם הורים לילדים עם בעיות התנהגות למדתי שברגעי קיצון מנגנונים אוטומטיים תופסים פיקוד על ההורות. כשילד מתפרץ, מערכת העצבים של ההורה עלולה להיכנס למצב הישרדותי של לחימה, בריחה, קיפאון או כניעה. הילד מתקשה להירגע, וההורה מתקשה לווסת את עצמו, והשניים נסחפים יחד לסערה. במצבים כאלה הגוף משתלט על תהליכי החשיבה וגם הורה מסור ואכפתי יפגין קושי אמיתי להיעזר בכלים ובשיטות החינוך שלמד.

ברגעים שבהם הילד צועק, מתנגד או מתקשה לשתף פעולה, לפעמים מתעורר בהורה גם זיכרון ישן. זיכרון כואב, ולעיתים אפילו טראומטי, מהעבר שלו עצמו. רגעים שבהם הוא לא הרגיש מוחזק, מובן או בטוח. ואז, בלי שנבחר בכך, אנחנו מגיבים לא רק לילד שמולנו, אלא גם לפצע ישן שנפתח מחדש.

דווקא מהמקום הזה נולדה אצלי ההבנה שהורות היא מסע, שבו הורה לומד לזהות את הדפוסים ההישרדותיים האוטומטיים שלו, להסכים לשהות לרגע במקום כואב ולא תמיד מובן, ולהסיר בהדרגה אחיזה בהרגלים ישנים שכבר אינם משרתים אותו.

המסע ההורי: תחנות בדרך

מהישרדות לוויסות: השלב הראשון במסע הוא שלב ההישרדות. כאן הכול מרגיש חירום. הילד נחווה כאיום והתגובה יוצאת אוטומטית. בשלב הזה אין טעם לדרוש מעצמנו הורות נכונה או מושלמת. מה שנדרש הוא ויסות. כלי פשוט ונגיש שאני מציע להורים הוא הרמזור הרגשי:
ירוק = רגוע ומחובר.
אדום = קריסה או התפרצות.
אבל המפתח האמיתי הוא לזהות את הצהוב: הרגע שבו המתח מתחיל לעלות. במקום לנסות לעצור רכבת שכבר דוהרת, המטרה היא לזהות את הרעש הראשון של הגלגלים. עצם השאלה "באיזה צבע אני עכשיו?" יוצרת לעיתים עצירה קטנה. רגע של התבוננות לפני תגובה. זו עבודה איטית וסיזיפית, אבל היא פותחת משהו קטן באוטומט. וזה כל מה שצריך בהתחלה.

מכאב לפגיעות: כשהסערה נרגעת מעט מגיע שלב הכאב. כאן עולים הייאוש, האשמה ותחושת הכישלון. זהו שלב לא נוח, כזה שהורים רוצים לדלג עליו. אבל דווקא כאן מתפתחת היכולת לפגיעות: האומץ להרגיש כאב בלי למהר להדחיק או לתקן. בשלב הזה אני מציע להורים לעצור ולנסח לעצמם משפט אחד שמתחיל ב"כואב לי ש…". לא להסביר, לא להצדיק ולא לפתור. לפעמים עצם היכולת לומר "כואב לי שאני לא מצליח להגיע אליו כמו שהייתי רוצה" יוצרת הקלה קטנה. אפשר להוסיף כאן תרגול קצר של חמלה עצמית: לעצור ולומר לעצמנו בשקט "זה קשה עכשיו, ואני עושה כמיטב יכולתי". לא מתוך ויתור, אלא מתוך הכרה במאמץ. חמלה עצמית אינה מחלישה את ההורות אלא מאפשרת לה להמשיך לפעול.

מתקווה לשיתוף פעולה: מתוך הנכונות לשהות במרחב של פגיעות, יכולה להיוולד תקווה. במקום להיאבק בילד, ההורה מתחיל לשאול: מה הילד מנסה לומר לי דרך ההתפרצות? איזה צורך שלו לא נענה מספיק? מה עליי לעשות כדי להכווין אותו לחוף מבטחים? ולא פחות חשוב, על ההורה להרגיש שהוא לא לבד במערכה. שיתוף הפעולה כולל את ההורה השני, בן משפחה קרוב, הצוות החינוכי או איש מקצוע. עצם הידיעה שיש מי שמחזיק איתנו את המורכבות כבר יוצרת הקלה. תרגיל קטן שיכול לעזור כאן הוא לעצור פעמיים בשבוע ולשתף את בן או בת הזוג בשני דברים חיוביים: משהו ששמתי לב אליו בעצמי כהורה, ומשהו שראיתי בהורה השני. חיזוק, לא תיקון. קשר, לא ביקורת.

ממימוש לתנועה: ולבסוף מגיע שלב המימוש. זהו שלב שאין בו שלמות, אלא תנועה. גם הורים מחוברים נופלים, מתעייפים וטועים. בשלב הזה חוזרת גם האפשרות להגדיר מסגרת ברורה. לחלק גדול מההורים עוזר לעצור ולנסח מהם כללי הבית החשובים להם באמת, ואילו מסרים הם רוצים להעביר לילדים בעקביות. לא עשרות כללים, אלא כמה עקרונות פשוטים וברורים. לצד הגבולות, חשוב לפנות מקום גם למשחק ולחיבור. זמן יזום של כיף עם הילד, בלי תיקון ובלי חינוך, מחזק את הקשר ומאפשר לשינוי להחזיק לאורך זמן. לעיתים עוזר גם לדמיין עתיד אחר: לכתוב לעצמנו איך נראים חיי המשפחה בעוד שנה בלי הסימפטום, בלשון עבר, כאילו זה כבר קרה. לא כקסם, אלא ככיוון.

הבשורה: הבשורה החשובה היא שהורות לילדים עם בעיות התנהגות אינה דורשת הורה מושלם. היא דורשת הורה שנמצא במסע. הורה שמוכן לפתח ויסות, פגיעות, שיתוף פעולה ויכולת לנוע ולתקן בקצב שלו. וכשהשאלה משתנה מ"איך אני שורד את הרגע הזה?" ל"איך אנחנו עוברים אותו יחד?" אז מתחיל להתרחש שינוי עמוק. לא רק בהתנהגות של הילד, אלא במערכת המשפחתית כולה.

הכותב היא פסיכולוג חינוכי מומחה-מדריך, מטפל זוגי ומשפחתי מוסמך, הפקולטה לפסיכולוגיה באקדמית אחוה