הורים: המורה הוא לא נציג שירות הלקוחות שלכם

מתי בפעם האחרונה שלחתם הודעת וואצאפ למורה של הילד שלכם? סביר להניח שזה קרה בשבוע האחרון, אולי אפילו אתמול בערב, ואולי, עם יד על הלב, בשעה שכמעט כל האנשים כבר סיימו את יום העבודה שלהם. במערכת החינוך הישראלית, הזמינות המוחלטת כמעט של המורים נתפסת לא פעם כסימן לקשר טוב – חם, בלתי אמצעי, בגובה העיניים. המורה היא רחלי ולא גברת כהן, הנייד שלה זמין, ובכל רגע נתון אפשר לשאול על שיעורי הבית, על הציון במבחן או על תקרית שהתרחשה בהפסקה.

אבל סביר שהקרבה הזו שוחקת את התפקיד של המורים, מטשטשת את המרחב המקצועי והאישי שלהם ולעתים יוצרת זמינות לדרישות שאין להן סוף. אך מה קורה כאשר המודל החינוכי הישראלי ניצב בפני תפיסה חינוכית אחרת כמעט לחלוטין? זו הייתה נקודת המוצא של מחקר חדש שערכה ד"ר שירה בסר־בירון, מרצה בתוכנית לתואר ראשון בחינוך לגיל הרך במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.

המחקר התבסס על 32 ראיונות עומק עם אימהות ישראליות שילדיהן לומדים בכיתות א'-ח' במערכת החינוך הציבורית בברוקלין, פרבר של בוסטון. כולן הכירו מקרוב גם את מערכת החינוך הישראלית, והפערים שתיארו יצרו תמונת מצב מרתקת. "הציר הבולט ביותר שעלה מהראיונות הוא שוני תרבותי", אומרת ד"ר בסר־בירון. "לא פעם החוויה הראשונית של אימא ישראלית שמגיעה לרילוקיישן בארצות הברית היא שפתאום אין וואצפא כיתתי, המורים לא מחלקים את מספר הטלפון האישי שלהם, והתקשורת מתנהלת כמעט אך ורק במיילים רשמיים שהמענה עליהם עשוי להגיע רק אחרי יום או יומיים. המורה הוא לא חבר. אל המורים פונים בתואר רשמי ואספות ההורים קצובות בדקות, בדרך כלל עד 20 דקות לפגישה, ומתנהלות בדייקנות אמריקאית מרשימה".

תיאור זה נשמע אולי כמו סיוט לכל הורה ישראלי שרגיל למעורבות מוחלטת ולתקשורת בלתי־אמצעית, אבל לאורך זמן, הראיונות חשפו תמונה אחרת. האימהות הישראליות גילו שה"דיסטנס" האמריקאי, השמירה הקפדנית על זמני פנייה, והחוקים הברורים לעתים הם דווקא מבטאים כבוד למקצועיות של המורה ולזכותו לחיים אישיים ולצורך של המערכת כולה לפעול בתוך מסגרת ברורה.

כדי להבין את שורש השינוי בין התרבות הישראלית לתרבות האמריקאית אפשר להיעזר במושג אנתרופולוגי שטבע החוקר אדוארד הול, שהבחין בין תרבויות עתירות הקשר לתרבויות דלות הקשר. התרבות הישראלית נוטה להיות עתירת הקשר: קשר אישי, גמישות וספונטניות חשובים בה מאוד. לעומת זאת, התרבות האמריקאית נוטה להיות דלת הקשר: האינטראקציות מעוגנות בכללים מפורשים, בערוצים ברורים ובמבנים מוסדיים. כשהשוני הזה נכנס לבית הספר הוא משנה מן היסוד את השאלה הפשוטה לכאורה: איך הורה אמור לפנות למורה?

בישראל, היעדר הרשמיות הוא לא רק סגנוני: היעדר כללים ברורים עלול לפרוץ את המרחב המקצועי של עובדי ההוראה ולהפוך אותם זמינים לפניות דחופות, לתביעות בלתי פוסקות ולעתים גם ללחצים שאינם סבירים. במקרים קיצוניים יותר, הדבר עלול לאפשר גם התנהגות כוחנית מצד הורים, המשוכנעים שהסמכות נמצאת בידיהם ולא בידי אנשי המקצוע. דבר משמעותי נוסף שעולה מהמחקר מתגלה באופן שבו שתי המערכות מדווחות להורים על ההישגים הלימודיים של ילדיהם.

בארצות הברית ההורים מתארים שקיפות רציפה של ההישגים הלימודיים לאורך כל השנה באמצעות מערכות דיגיטליות ואפליקציות ייעודיות דוגמת ClassDojo ו-Aspen, שבהן מוזנים ציונים, משובים, הודעות ועדכונים לאורך השנה. אומנם בישראל קיימות מערכות דומות, אך לפי חוויית המרואיינות, השימוש בהן נחווה לא פעם כעקבי פחות, והמידע הלימודי מגיע לעתים באיחור או מתרכז בתקופת התעודות. דווקא השקיפות הדיגיטלית הזו משנה את תפקידו של המפגש האנושי. כאשר הציונים, המטלות והעדכונים זמינים לאורך השנה, אסיפת ההורים יכולה להתפנות לשאלות רחבות יותר: מה מצבו הרגשי של הילד? איך הוא משתלב בכיתה? כיצד הוא עובד בצוות? מה קורה בהפסקות, בקפטריה ובמרחבים החברתיים של בית הספר? לעומת זאת, בישראל תיארו חלק מהאימהות מפגשים אישיים שנשארו ממוקדים מדי במרדף אחר ציונים, הישגים ותעודות.

מעבר לכך, המודל האמריקאי מציג תפיסה קהילתית רחבה יותר של בית הספר. המורים והנהלת בית הספר מספקים להורים הרצאות העשרה בנושאים כמו התמודדות עם סכנות ברשת, מניעת אלימות ושימוש בסמים וניהול כלכלי של משק הבית, לצד יוזמות מחברות כמו מפגשי זום שבועיים שבהם המורים מקריאים סיפור לילדים הצעירים. כך נוצרת אפשרות מעניינת: התפקידים המקצועיים של המורה נשמרים, וההורה עדיין זוכה למעורבות עמוקה, מכבדת ועניינית.

אז האם אנחנו צריכים לאמץ את המודל של ארצות הברית? "אין הכוונה להעתיק את המודל האמריקאי כמו שהוא", אומרת ד"ר בסר־בירון, "גם הוא, כפי שעולה מן המחקר, זקוק לעתים ליותר גמישות. דווקא מתוך ההשוואה אפשר להבין מה חסר לנו כאן: לא פחות קשר בין הורים למורים, אלא קשר שיש לו חוקים ברורים יותר. הגיע הזמן שמשרד החינוך יגדיר מדיניות ברורה לתקשורת בין הורים למורים, המותאמת להקשר הישראלי: כללים בהירים לפנייה למורים, שעות פנייה מוגדרות, זמני תגובה ידועים מראש והעברת התקשורת השוטפת לערוצים רשמיים ומוסדרים. אם אנחנו רוצים שיישארו לנו מורים במערכת, אנחנו חייבים להתחיל לכבד את המרחב המקצועי והאישי שלהם. והצעד הראשון, פשוט ככל שהוא נשמע, הוא פשוט להניח לרגע את הנייד".