בן 9 הגיע לחגוג שמחת תורה. הזיכרונות מהעוטף שלחו אותו למיון

בשבת האחרונה הגיע למרכז שניידר לרפואת ילדים ילד בן תשע כשהוא סובל מהתקף חרדה. זמן קצר קודם לכן השתתף בחגיגות שמחת תורה, והאירועים סביב החג הציפו אצלו זיכרונות מ-7 באוקטובר, אז שהה אצל סבו וסבתו בעוטף.

ד"ר דנה זינגר-הראל, רופאה בכירה במחלקה לרפואה דחופה בשניידר, היא שפגשה את הילד. זינגר-הראל מכירה מקרוב את ההתמודדות של ילדים ומשפחות עם אירועי 7 באוקטובר: לצד עבודתה במיון, היא שימשה גם רופאה בכירה במחלקת השבים בבית החולים, שם טיפלה באמהות ובילדים ששבו מעזה.

המקרה הזה ממחיש עד כמה אירועי 7 באוקטובר עדיין נוכחים בחייהם של ילדים, וכיצד אירוע בהווה יכול להפוך לטריגר שמציף פחדים וזיכרונות מהעבר, גם זמן רב לאחר שהאירוע עצמו הסתיים. לקראת יום השנה, ילדים רבים נחשפים שוב לסיפורים, לתמונות, לסרטונים ולשיחות על האירועים הקשים. החשיפה הזו יכולה לעורר תגובות חרדה גם אצל ילדים שבדרך כלל מתפקדים היטב.

"בשנים האחרונות ילדים בישראל חוו תקופות ארוכות של אזעקות, מלחמה, חוסר ודאות ושינויים בתחושת הביטחון", מסביר דני לוטן, מנהל המערך הפסיכולוגי בשניידר. "לכן גם אירוע שנראה לכאורה יום-יומי, טקס בבית הספר, שיחה בין מבוגרים, כתבה בטלוויזיה או סרטון ברשת, יכול להחזיר תחושות ומראות מתקופות קשות".

לדברי לוטן, בתקופה הזו חשוב שהורים יכירו את התגובות האפשריות של ילדיהם, יידעו כיצד להיות שם עבורם ברגעי מצוקה, ובעיקר ידעו להבחין בין תגובה זמנית סביב תאריך משמעותי לבין מצוקה שנמשכת ופוגעת בתפקוד.

לתת מקום לפחד, בלי להיבהל ממנו

כשילד מפחד, כדאי קודם כל לתת מקום למה שהוא מרגיש. במקום לנסות מיד לשכנע אותו שאין ממה לפחד, אפשר לומר "זה באמת מפחיד לראות דברים כאלה", "מובן שזה מעורר בך פחד" או "אני רואה שקשה לך".

לצד ההכרה בפחד, חשוב לעזור לילד להבחין בין מה שקרה אז לבין המצב עכשיו. אפשר לומר: "אלה דברים שקרו בעבר. עכשיו אנחנו כאן, איתך, ואנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לשמור עליך". גם עצב ופחד הם חלק מההתמודדות עם זיכרונות קשים. אפשר להסביר לילדים שרגשות כאלה יכולים להיות חזקים ברגע מסוים, ובהמשך להיחלש ולחלוף.

ילדים מתמודדים עם חוויות קשות בדרכים שונות. חלקם מדברים הרבה, שואלים שאלות ומבטאים כאב באופן ישיר. אחרים מתרחקים מהנושא, משחקים, צוחקים או נראים כאילו הכל כרגיל. לעתים זו הדרך של הילד לווסת את העומס ולשמור על עצמו.

אין דרך אחת נכונה להגיב לחוויה קשה, ולכן כדאי להציע לילד נוכחות וקרבה בלי לחייב אותו לדבר. אפשר לומר "אני כאן אם תרצה לדבר" או "אם יעלו לך שאלות, אתה יכול לשאול אותי", או פשוט להיות לידו. ילדים אינם תמיד מעבדים חוויות קשות באמצעות שיחה ישירה, ולעתים הם מבטאים אותן דרך משחק, ציור, התנהגות או רגעים של קרבה.

לצמצם חשיפה לתכנים קשים

אין צורך להסתיר מהילדים את עצם היום ואת משמעותו, אך כדאי לשים לב לכמות החשיפה ולאופייה. אצל ילדים צעירים במיוחד עלול להיווצר בלבול בין העבר להווה: תמונות וסרטונים מאירועי 7 באוקטובר עלולים להיחוות כאילו הם מתרחשים עכשיו, וקולות של ירי, אזעקות או צעקות עלולים להגביר את תחושת הסכנה.

מומלץ לצמצם צפייה חוזרת בחדשות, בסרטונים ובתמונות קשות, ובמיוחד להגן על ילדים צעירים מחשיפה בלתי מתווכת לתכנים חזותיים וקוליים עוצמתיים. כדאי גם לשים לב לשיחות שמתנהלות בין מבוגרים בנוכחות הילדים, כי ילדים קולטים לא רק את המילים אלא גם את הטון, את המתח ואת התגובות.

ילדים זקוקים לעוגנים ברורים: איפה אנחנו נמצאים עכשיו, מי נמצא איתם ומה קורה כרגע. אפשר להשתמש במשפטים פשוטים כמו "עכשיו אנחנו כאן ובטוחים", "אני כאן איתך" או "מה שקרה אז היה מפחיד מאוד, אבל עכשיו אנחנו ביחד". חשוב לתת לילד מידע פשוט, ברור ומותאם לגילו, ולהימנע מהבטחות שאי אפשר לקיים כמו "זה אף פעם לא יקרה שוב".

קרבה חשובה, וגם שגרה

כשהילד מוצף, קרבה של ההורים יכולה לעזור מאוד. חיבוק, ישיבה יחד, שיחה קצרה או נוכחות ליד המיטה יכולים לתת תחושת ביטחון. בתקופה רגישה, תגובות זמניות כמו פחד, קושי להירדם או צורך מוגבר בקרבה הן מובנות. אם במשך לילה או שניים הילד מבקש יותר נוכחות של ההורה, אפשר להיענות לכך.

במקביל, חשוב ככל האפשר לשמור על השגרה: ללכת לבית הספר, לפגוש חברים, לעסוק בפעילויות הרגילות ולישון במיטה הרגילה. כך הילד מקבל שני מסרים חשובים בו זמנית: "אנחנו איתך כשקשה לך" וגם "אנחנו מאמינים ביכולת שלך להתמודד".

ומה עם ילדים ומשפחות שחוו פגיעה ישירה?

עבור ילדים ומשפחות שחוו פגיעה ישירה באירועי 7 באוקטובר ובמלחמה, התקופה סביב יום השנה עלולה להיות קשה במיוחד. מדובר בילדים שהיו באזורי ההתקפה, שנחשפו באופן ישיר לאירועים, שנפגעו בעצמם או שאיבדו בן משפחה, קרוב או חבר. גם ילדים שהפגיעה נגעה בהם דרך המשפחה או הקהילה עשויים לחוות בימים אלה עלייה במתח ובמצוקה.

כדאי להיערך לכך מראש. גם כשהילד אינו מדבר על האירועים ואינו מבטא מצוקה באופן ישיר, ייתכן שהוא חווה בתוכו זיכרונות, מתח, פחד או בלבול. אצל ילדים המצוקה יכולה להופיע גם דרך שינוי בהתנהגות: קושי להירדם, עצבנות, צורך מוגבר בקרבה, הימנעות, שאלות חוזרות, כאבים גופניים או שינוי זמני בהתנהגות הרגילה.

מתי לפנות לעזרה מקצועית?

גם אצל ילדים שחזרו לשגרה ומתפקדים היטב, תיתכן עלייה זמנית במצוקה סביב יום השנה. במשך כמה ימים הילד יכול לישון פחות טוב, להיות עצבני יותר, לבקש יותר קרבה או לחוות מחדש פחדים וזיכרונות. החמרה מסוימת סביב התאריך אינה בהכרח סימן לכך שהילד "חזר לנקודת ההתחלה": זיכרונות ורגשות יכולים להתעורר מחדש ולאחר מכן להיחלש.

בימים כאלה מומלץ לתת מעט יותר מקום לקרבה, לגמישות ולתמיכה, ובמקביל לשמור ככל האפשר על מסגרת היום הרגילה. אין צורך ליזום שיחות עמוקות כשהילד אינו מעוניין בכך, ואין צורך לפרש כל שינוי זמני כהחמרה משמעותית.

עם זאת, חשוב לשים לב כשהמצוקה נמשכת מעבר לתקופה הקצרה סביב יום השנה, מתחזקת לאורך זמן או גורמת לפגיעה ברורה בתפקוד. כשיש פגיעה בשינה, בלימודים, בקשרים החברתיים או בתפקוד היום-יומי, כדאי להתייעץ עם איש מקצוע. גם הימנעויות שהולכות ומתרחבות, התקפי חרדה חוזרים, שינוי משמעותי ומתמשך בהתנהגות או קושי לחזור לשגרת החיים יכולים להיות סימנים לכך שהגיע הזמן לפנות לעזרה.

המסר המרכזי לילדים בתקופה הזו הוא שהפחד שלהם מובן, שהם אינם צריכים להתמודד איתו לבד, ושגם כשעולים זיכרונות ורגשות קשים, אפשר להרגיש אותם, להיעזר באנשים הקרובים אלינו ובהדרגה לחזור לחיים הרגילים.