אחרי שנתיים של מלחמה שכחנו מה ילדים באמת צריכים

אחרי שנתיים של מלחמה, כשמערכת החינוך מתמודדת עם מחסור, שחיקה, פערים לימודיים ועלייה ברמות החרדה – נדמה שהשיח על ילדים הפך כמעט כולו למאבק על הישרדות. מדברים על מוגנות, על אלימות גואה, על בריונות ברשת, על מסכים, על תקנים שנעלמו ועל כיתות שלא נפתחו. הכל חשוב, הכל דחוף. אבל בתוך הרעש הזה נשכחה זכות אחת בסיסית, חיונית, פשוטה להפליא – והיא כמעט לא עולה בשום דיון ציבורי: הזכות של ילדים לשחק.

נדמה שהחינוך מתקיים היום בעיקר בין מבחנים, שיעורים וכלי מדידה – והילדים ומערכת החינוך נמצאים בעיקר במרוץ לצמצום פערים. אבל ילדים אינם פרויקט שצריך להוביל מיעד ליעד; הם קודם כל צעירים שזקוקים לשוטט, לדמיין, לגלות, ליצור, לשעמם את עצמם ולהמציא עולמות. המשחק הוא לא הפסקה מהלמידה אלא המהות שלה. כל מומחה להתפתחות יודע את זה, אבל איכשהו זה הולך לאיבוד בין המילים "חוסן רגשי", "הישגים", ו"שגרה חינוכית".

אם היינו שואלים את הילדים עצמם מה הם צריכים, אולי היינו מגלים בקשה אחת מאוד פשוטה: "מותר לי לשחק? לא כדי לשפר חשבון או אוצר מילים. פשוט כדי להיות ילד". משחק אינו זמן מותרות. הוא המנוע שמפתח את אותן יכולות שכל מערכת חינוך שואפת אליהן: ויסות רגשי, יכולת התמדה, פתרון בעיות, סקרנות, יצירתיות, שפה חברתית ויכולת לעבוד בקבוצה. מחקר שפורסם ב-ScienceDirect  מצא שילדים שקיבלו יותר זמן למשחק חופשי בגיל הרך פיתחו יכולות ויסות עצמי גבוהות יותר שנים קדימה – יכולות שנחשבות בסיס לכל תהליך למידה. בנוסף, האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים מגדירה משחק חופשי כמרכיב חיוני להתפתחות תקינה, לא פחות מתזונה, שינה ומערכות תמיכה חברתיות.

בפועל, שעות המשחק נחתכות, ההפסקות מתקצרות, והילדים נעים בעיקר בין מטלה למטלה. ודווקא עכשיו, אחרי תקופה שבה חלק גדול מהם חוו טלטלות, מעברים זמניים, ניתוק חברתי וחוסר יציבות, המשחק הופך לא רק למרחב פנאי – אלא למרחב נשימה.

בלא מעט מובנים המשחק הוא המקום היחיד שבו הילד מרגיש שהוא שולט במשהו. כשהכל סביבו משתנה, כשהמבוגרים עייפים ומתוחים, כשהחדשות כבדות והמציאות רועדת, המשחק מעניק לו רגע של שגרה, של בחירה, של תחושת ביטחון. זו אולי המתנה הנפשית הגדולה ביותר שאפשר להעניק לילדים בתקופה כזו. זה גם המרחב שבו הם לומדים מחדש לסמוך על עצמם, על הגוף שלהם, על חברים – בלי שמישהו ינהל עבורם את המציאות.

אז מה ניתן לעשות? הקדישו לילדים יותר זמן למשחק חופשי – כזה שלא נועד ללמד אותם דבר, אלא לאפשר להם פשוט להיות. הלמידה תתרחש ממילא – תוך כדי תנועה, חקירה והתנסות. המשחקים הדידקטיים חשובים ללמידה, אך לא פחות מכך חשוב לאפשר לילדים להשתעמם, לדמיין ולמצוא בעצמם דרכים למלא את הזמן במה שהם אוהבים. אל תמהרו למלא כל רגע בפעילות; תנו להם להמציא, לנסות ולהוביל, והשתובבו איתם בדרך. זו הזכות שלכם כהורים ושלהם כילדים – נצלו אותה, שמחו בה, ובואו נזכור כולנו: מגיע להם. מגיע לנו.

כשמדברים על מוגנות, חשוב לזכור: אין שיעור טוב יותר ממשחק כדי להבין מערכות יחסים. שם ילד לומד מתי להצטרף, איך להזמין אחרים, איך מתמודדים עם תסכול ואיך מבקשים סליחה באמת. שום הרצאה ושום תוכנית בית ספרית לא מחליפות את מה שהחצר מלמדת.

גם בינה מלאכותית – כזו שנכנסת היום לכל בית ספר – יכולה לתרום ללמידה, להעשיר, לפתוח אפשרויות. אבל היא לעולם לא תחליף את מה שקורה כשהילד רודף אחרי חבר, ממציא חוקי משחק, בונה ארמון מחול או שוכב על הגב ומביט בעננים. משחק יוצר מציאות. טכנולוגיה רק מדמה אותה.

אם באמת אכפת לנו מילדותם, עלינו להשיב להם מרחבים להמציא, להתבלבל, לדמיין, לצחוק – ולחיות את ההווה. לא כל זכות נמדדת במסמך משפטי. חלק מהזכויות נבחנות בגובה העיניים - ובגובה הנדנדה.

הכותבת היא מרצה ומדריכה פדגוגית במכללת סמינר הקיבוצים