mako
פרסומת

חמש שאלות שכל הורה צריך לשאול את הילדים שלו

במקום אחד מורה אחת האמינה בתלמידה שכבר ויתרה על עצמה. במקום אחר, בתיכון בבאר שבע תלמידים שלפו טלפונים ותיעדו קטטה. בין שני הסיפורים מסתתר שיעור חשוב על חינוך. וגם חמש שאלות שכל הורה למתבגר חייב לשאול את הילד שלו

אבינועם הרש
mako
פורסם:
בני נוער עם סמארטפונים בביה"ס
אילוסטרציה | צילום: 123RF‏
הקישור הועתק

השבוע קראתי פוסט של המחנכת שלי מכיתה ב' בבית הספר "נועם" בקריית אתא, נעמי גולדשמיט, שלא הצליח לעזוב אותי. נעמי סיפרה שנכנסה לסופר-פארם, כשלפתע ניגשה אליה אישה צעירה, שלפה שטר של מאה שקלים ואמרה: "זה שלך!". נעמי הביטה בה בתדהמה. "המורה נעמי, בכיתה י"א ישבתי אצלך ובכיתי שכלום לא הולך לי. רציתי לנשור. את אמרת לי: שירה, מתערבים על מאה שקל שאת מסיימת בגרויות ומוציאה תואר? אני רואה בך מה שאת לא רואה בעצמך". ואז חייכה הצעירה: "סיימתי תואר ואני עובדת סוציאלית. הפסדתי בהתערבות!".

השתיים התחבקו. נעמי סירבה לקחת את הכסף. "להאמין בילדה כשהיא בעצמה כבר ויתרה זה הרווח הכי גדול שיש", כתבה. קראתי את הסיפור הזה פעמיים. ואז חשבתי על התמונות שהגיעו מהתיכון בבאר שבע. שתי תלמידות מתקוטטות. מסביבן תלמידים, טלפונים שלופים, מצלמות פועלות. הפוסטים מופצים וההשפלה הופכת לתוכן ויראלי. ובתוך כל הרעש הזה יש שאלה אחת שמטרידה אותי: מתי הפכנו מדור שרואה ילדים לדור שמצלם אותם? כלומר האם אנחנו באמת רוצים לגדל את המתבגרים שלנו לראות את החברים שלהם באמת, או שאולי נסתפק בזה שהם רק ירצו לצלם אותם?

תחשבו על שתי התמונות. בסופר-פארם עומדת מורה שפעם ראתה בילדה עתיד שהילדה לא הצליחה לדמיין, ובבאר שבע עומדים ילדים, שחלקם בוחרים לתעד במקום לקרוא עזרה. בשני המקרים מישהו מסתכל. אבל איזה הבדל בין להסתכל על אדם לבין באמת לראות אותו. אנחנו עסוקים בציונים, בבגרויות ובהישגים, ושוכחים לפעמים לשאול איזו חברה הילדים שלנו בונים. חברה שבה ילד שנופל זוכה ליד מושטת, או חברה שבה הנפילה שלו הופכת לסרטון בטיקטוק? ולפני שנאשים את הנוער, כדאי שנסתכל במראה. כמה פעמים אנחנו, המבוגרים, משתפים סרטון משפיל? שופטים ילד לפי רגע אחד של חולשה? מצלמים במקום לעזור? הילדים שלנו לומדים לא רק ממה שאנחנו אומרים, אלא בעיקר ממה שאנחנו עושים. אז הנה חמש שאלות שכדאי לכם לשאול את הילדים שלכם.

אם היית רואה קטטה וכולם היו מצלמים, מה היית עושה? דברו על האפשרות לקרוא למבוגר, לא לעודד אלימות ולא להסתכן בהתערבות פיזית.

קיבלת פעם סרטון שמשפיל ילד אחר? מה עשית איתו? הסבירו שגם העברה "רק לחבר אחד" עלולה להשפיע.

מה יותר קשה: להתנגד לחבר שמציק או להיות היחיד שלא צוחק? דברו על לחץ חברתי ועל האומץ לבחור אחרת.

האם יש בכיתה שלך ילד שאף אחד לא באמת רואה? לפעמים הזמנה להצטרף או מילה טובה יכולות לשנות למישהו יום שלם.

מי המבוגר שמאמין בך גם כשאתה לא מאמין בעצמך? ואם אין לילד תשובה, שאלו את עצמכם איך תוכלו להיות המבוגר הזה עבורו.

והכי חשוב: הקשיבו לתשובות בלי למהר להטיף. זהו המבחן האמיתי של החינוך. נעמי גולדשמיט לא הקימה תוכנית חינוכית מהפכנית. היא פשוט הסתכלה לילדה בעיניים ואמרה: אני מאמינה בך. והילדה הזאת גדלה להיות עובדת סוציאלית. מי שהייתה צריכה פעם למישהו שירים אותה בחרה במקצוע שבו היא יכולה לעזור לאחרים. ככה נראית שרשרת של טוב. כי המבחן האמיתי של החינוך אינו רק מה הילד יודע כשהוא יוצא מבית הספר, אלא איזה אדם הוא בוחר להיות.

הלוואי שנגדל דור שלא שולף טלפון כשמישהו נופל, אלא מושיט יד. ואולי בכלל זה הלקח הגדול משטר מאה השקלים: לפעמים כל מה שילד צריך כדי להאמין בעצמו הוא מבוגר אחד שמוכן להתערב עליו.