זה לא רק טרנד: "הבוקר אחרי שלקחת לעצמך את החיים"

המילים הקשות האלו "הבוקר אחרי שלקחת לעצמך את החיים" מהדהדות לאחרונה ברחבי הרשת, וראוי שלא נתייחס אליהן כמו טרנד או תופעה חולפת. בני ובנות נוער מדברים בגילוי לב על מה יהיה בבוקר שאחרי, איך החדר יישאר בדיוק כפי שהשאירו אותו, איך האוטובוס הקבוע ימשיך לתחנה הבאה בלעדיהם, ואיך אמא תשכב על המיטה, תבכה ותשאל, בתחושת אשמה "איך לא ראיתי את זה קורה".

המילים האלו, שמופיעות שוב ושוב במרחב המקוון, מזמינות אותנו לעצור רגע ולא להסיט מבט. כשמשאלה כזו מהדהדת ברשת, כשקול הכאב מבקש נוכחות, זו גם הזדמנות של כולנו להקשיב, לזהות, ואולי גם להשפיע. בשבועות האחרונים הפיד ברשתות החברתיות מלא בכאב של בני נוער. הם משתפים בגלוי על מצוקות קשות - אשפוזים על רקע נפשי, תחושות של בדידות וחוסר שייכות, ולעיתים גם ניסיונות אובדניים. בתוך השיתופים האלו מסתתרת גם משאלה עמוקה אחרת, שמישהו יעצור, יראה אותם וישאל: "את.ה בסדר?", "איך אני יכול.ה לעזור?". אך לא מעט פעמים התחושה שלהם היא שהם נשארים לבד, בלי למי לפנות.

עבודה שוטפת של אנשי מקצוע במרחב הדיגיטלי מלמדת עד כמה השיח הזה רחב. בעמותת סה"ר, אנחנו מנטרים את הרשתות החברתיות במטרה לתת מענה מידי, ושם אפשר לראות מנעד גדול של מצוקות - הפרעות אכילה, פגיעות עצמיות, חרדות, פגיעות מיניות ועוד. בני הנוער משתמשים בשפה משלהם, לעיתים מרומזת או מקודדת, כדי לעקוף חסימות ולאפשר לעצמם לבטא את הכאב.

אחד הסרטונים שרצים לאחרונה ממחיש זאת היטב: נערה צעירה, ככל הנראה סביב גיל 15, פותחת את הסרטון במשפט "הבוקר אחרי שלקחת לעצמך את החיים". היא מתארת איך העולם ימשיך כרגיל - השכנים, ההודעות בטלפון, הכביסה שמחכה, החברות שקבעו איתה - ורק היא לא תהיה שם. עד הרגע שבו אמא שלה תפתח את הדלת ותבין ששום דבר כבר לא יהיה כפי שהיה.

על פי נתוני משרד הבריאות, התאבדות היא אחת מסיבות המוות המרכזיות בקרב צעירים בגילי 15–24. הנתון הזה מקבל משמעות נוספת לנוכח החשיפה ההולכת וגוברת לתכנים ברשת. חלק גדול מבני הנוער פותחים חשבונות פיקטיביים כדי לשתף את מה שמכאיב ומערער, ולעיתים דווקא שם הם מרגישים הכי חופשיים לדבר. חלקם גם עושים זאת כדי להגיד לאחרים "יש לך עם מי לדבר".

התגובות לסרטונים האלו מספרות סיפור נוסף: הן מלאות בהזדהות, בשיתופים של אחרים שלא העזו להיחשף, ובאמירה חוזרת "אנחנו מרגישים בדיוק אותו הדבר". אובדנות אינה גזרת גורל. פעמים רבות היא משקפת תחושת אין מוצא, הצפה רגשית ושיבוש באופן שבו המציאות נתפסת. אבל דווקא בגלל זה – יש מה לעשות.

אז איך אפשר לזהות מצוקה אצל בני נוער?

• להיות שם. להכיר את השפה שלהם ולהישאר מעודכנים.
• לשים לב לשינויים בהתנהגות או בדפוסי חשיבה ולאמירות שלהם.
• לשים לב לירידה בלימודים, הסתגרות חברתית, שינויים באכילה או בשינה, או התמכרות למסכים.
• להתייחס ברצינות לשיתופים ברשת, כולל סרטונים - אלו יכולים להיות קריאה לעזרה.
• לתת מקום אמיתי לשיחה - בלי לבטל, בלי קלישאות כמו "יהיה בסדר", אלא בנוכחות אמפתית.
• לא לחשוש לשאול ישירות על מחשבות אובדניות – זה לא מכניס רעיונות, אלא מאפשר פתיחה.

ובעיקר - לא להישאר עם זה לבד. יש היום מגוון גורמי סיוע זמינים, כולל שירותים אנונימיים ברשת, שמאפשרים לדבר ולשתף.

סיון שרון היא עובדת סוציאלית ומנהלת מרחב סיירת בעמותת סה"ר, לונה בן דיין היא עובדת סוציאלית קלינית וסמנכ"לית מקצועית בעמותת סה"ר- סיוע והקשבה ברשת