"לפעמים הילדים בעמותה קוראים לי אמא"

בזמן שחלק גדול מההורים בישראל מתרוצצים כרגע בין חנויות הספרים והמחברות ומנסים להחזיר את הילדים לשגרה אחרי חופשת הקיץ, בכפרי הילדים של עמותת "אס או אס" מתנהל מבצע פתיחת שנה בקנה מידה אחר לגמרי. כאן לא מדובר בילד אחד או שניים ואפילו לא שלושה, אלא במספר "משפחתונים" עם עשרה ילדים בממוצע, כשלצידם אם-בית אחת שממלאת את תפקיד האמא לכל דבר ועניין: מההשכמה בבוקר ועד טיפולים רפואיים לחניכים, מהכנת סנדוויצ'ים לארוחת עשר בבית הספר ועד ארוחת הצהריים.

אחת מהן היא מלי קיאט, אם בית בכפר הילדים "נרדים" בערד. קיאט נמצאת בתפקידה שלוש שנים ואחראית על משפחתון ב"בית הצעירים" בכפר שבו 11 ילדים בגילי 8-11. "לפעמים הם קוראים לי 'אימא', וזה מחמם לי את הלב בכל פעם מחדש", היא אומרת. "אני עושה את העבודה הזאת מכל הלב, באמת. מרגישה שזו שליחות". היא מתארת את האתגר היומיומי: השכמה של הילדים כל בוקר, הכנת ארוחות בוקר וסנדוויצ'ים אישיים, לכל אחד לפי טעמו, ודאגה שכולם יצאו בזמן לבית הספר. "בוקר זה לא פשוט - אחת רוצה שוקו, אחד רוצה קורנפלקס, מישהו מחליט פתאום שהוא לא מוכן ללבוש חולצה. הכל קורה ביחד, ובכל זאת, הם מאוד מכבדים אותי, ואני מרגישה את זה".

גם ההכנות לפתיחת שנת הלימודים מתבצעות בקנה מידה גדול: "כל ילד מקבל תיק חדש, קלמר, מחברות עטופות. יש רכז מטעם העמותה שאחראי לקנות את הכל במרוכז, ואנחנו עוטפים ומסדרים להם את הציוד. לפעמים אני חושבת שלילדי הכפר יש יותר ממה שיש להרבה ילדים בבתים רגילים. הם מקבלים הכל, באמת הכל".

מעבר לצד הלוגיסטי, יש גם את ההיבט הרגשי. אחרי חודשיים של חופש כולל שבועיים מחוץ לכפר, הילדים חוזרים אליו בהתרגשות. "האמת? רובם כבר רוצים לחזור לכפר. זה הבית שלהם, המקום שבו הם מקבלים יציבות, אוכל חם, חוגים, יחס אישי. לפעמים קשה לי לחשוב שבבית הביולוגי שלהם הם לא זוכים לזה".

"זה היה מרגש כאילו היו הבנות שלי"

בצד השני של המדינה, בכפר הילדים "מגדים" שבמגדל העמק, ליאת אוחיון, מנהלת את המשפחתון של הבנות המתבגרות. זו שנתה השישית בתפקיד, ובבית שלה גרות נערות בגילאי 14-18. "הן קוראות לי אימא, ובשנה האחרונה גם סבתא, אחרי שהפכתי לסבתא אמיתית", היא מספרת בחיוך. "ביום הגיוס של כמה מהבנות ליוויתי אותן לבקו"ם, וזה היה מרגש כאילו היו הבנות שלי".

אוחיון מתארת שגרה לא פשוטה: "אני מתחילה כל בוקר בשש וחצי, משכימה את הבנות, מכינה להן ארוחת בוקר או סנדוויצ'ים לבית ספר. בצהריים מחכה להן ארוחה חמה, ובין לבין אני בעיקר משוחחת איתן, מראה להן שאני נמצאת שם למענן. אנחנו מדברות על החבר, על הלימודים, עם כל מה שבנות מתבגרות עוברות. אני שם בשבילן". השנה המשפחתון שלה מתחלף: חמש בנות סיימו י"ב ועזבו, ושש חדשות נכנסות במקומן. ההכנות כוללות גם סדר אישי: "כל חניכה מקבלת מצעים חדשים, מגבת חדשה, אפילו שוקולד קטן על הכרית ליום הראשון. זו דרך לומר להן - הגעתן הביתה".

השגרה והשליחות

שתי הנשים האימהות מדגישות את גודל האחריות. הן לא רק מבשלות ומסדרות הן הכתובת להכל: קשר עם בתי הספר, טיפולים רפואיים במידת הצורך, קניות בסופר, חלוקת דמי כיס, והכי חשוב - הקשבה. "זו עבודה של 24/7", אומרת אוחיון. "גם כשאני לא במשמרת, אני זמינה להודעות ושיחות. הבנות משתפות אותי בהכל". קיאט מוסיפה: "אני אימא לכל דבר. הולכת איתם לרופא, מביאה מהבית ספר אם הם חולים, דואגת שיגיעו עם כל הציוד, מסודרים ונקיים לבית ספר. זה לא עוד מקצוע, זה להיות חלק מהחיים של הילדים".

לצידן פועלים בכפרי הילדים מדריכים צעירים וש"שנים (משרתי שנת שירות) שהופכים לחלק בלתי נפרד מהמשפחתונים. המדריכים הם יד ימינה של אם הבית: הם עוזרים ביצירת סדר יום, בליווי הילדים לחוגים, ובפעילויות אחר הצהריים. הש"שנים, שמגיעים לשנת התנדבות לפני הצבא, ממלאים תפקיד ייחודי, הם סוג של אחים ואחיות גדולים עבור הילדים. הם אלו שיושבים איתם להכין שיעורי בית, משחקים איתם בחצר, מקשיבים לסודות האישיים ולעיתים גם לסיפורים שהילדים מתקשים לחלוק עם דמות סמכותית יותר. "הש"שינים סופגים מהם הכול, מהחוויות הקטנות בבית הספר ועד השיחות האישיות יותר, זו מערכת יחסים אחרת לגמרי ממה שיש עם אם הבית או המדריכים, הם פחות רשמיים, יותר בגובה העיניים".

נלי גבע, מנכ"לית עמותת "כפרי ילדים אס או אס", מספרת כי ההיערכות לפתיחת שנת הלימודים בכפרים מתחילה חודשים מראש וכוללת שילוב כוחות של הצוותים החינוכיים, אימהות הבית והמדריכים. לדבריה, המטרה היא לא רק לאפשר לילדים להגיע מוכנים לשנה החדשה עם כל הציוד הדרוש, אלא בראש ובראשונה להעניק להם תחושת ביטחון, יציבות ושייכות. "המשפחתונים אצלנו הם הרבה מעבר למסגרת פנימייתית". היא אומרת. הצוות בכפרים מעניק לילדים בית לכל דבר, מקום שבו הם יודעים שיש מי שמחכה להם, דואג להם ומלווה אותם גם ברגעי קושי. פתיחת שנת הלימודים היא רגע שבו אנחנו מזכירים להם שיש להם הזדמנות להתחיל מחדש, בסביבה בטוחה ותומכת".

עבור אוחיון וקיאט, כמו עבור נשים הבית נוספות בכפרי הילדים של אס או אס, פתיחת שנת הלימודים היא תזכורת לחשיבות של התפקיד שהן בחרו בו. "זה לא רק לדאוג שילד יגיע בזמן עם סנדוויץ' ותלבושת אחידה לבית הספר, אלא להיות הדמות העיקרית שמחזיקה עבורו את הבית. בעולמם של ילדים ובני נוער שחוו חוסר יציבות, עצם הידיעה שיש מי שמחכה להם כל בוקר ומלווה אותם לאורך הדרך".