שאלו אותנו: "איך אתם מקיימים מחנה שלום בתקופה הזאת?"

כל מי שסיפרתי לו בשבועות האחרונים שאנחנו יוצאים למחנה קיץ עם בני נוער פלסטינים וישראלים בצפון יוון הביט בי בפליאה. "עכשיו?", שאלו. "יש בכלל ילדים שרוצים להגיע למחנה כזה? אתם באמת מקיימים מחנה שלום בתקופה הזאת?". אז כן, 41 בני נוער ו-30 אנשי צוות, פלסטינים מהגדה המערבית וישראלים, יצאו ממש לאחרונה למחנה של תשעה ימים.

מחנה הקיץ של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני, התקיים במלון קטן השוכן בין ההרים הירוקים של צפון יוון, מוקף מטעי דובדבנים, תפוחים, שזיפים ומשמשים. השקט של הטבע לא מחק את המציאות שממנה באנו, אך הוא אפשר לכולנו לקחת ממנה לרגע מרחק. חלק גדול מבני הנוער שהשתתפו הם בנים ובנות למשפחות שכולות החברות בפורום. חלקם הגיעו בפעם הראשונה, אחרים כבר השתתפו במחנות קודמים. אולם אצל כולם קדמו למחנה אותן שאלות: את מי אפגוש? מה יחשבו עליי? איך אתמודד עם הסיפורים שאשמע? האם אצליח בכלל להתחבר למי שנתפס כל חיי כ"אחר"?

כבר הדרך אל המחנה המחישה עד כמה המציאות הפוליטית מלווה את חייהם. המשתתפים הפלסטינים נאלצו לצאת ארבעה ימים מוקדם יותר, בשל החשש ממעבר הגבול באלנבי, הפועל בשעות מוגבלות בלבד ובתקופת הקיץ עמוס במיוחד. עוד לפני שהמחנה התחיל כבר היה ברור שהמפגש הזה דורש נחישות רבה.

כמו בכל מחנה קיץ, גם כאן היו בריכה, משחקי ספורט, טיולים בטבע, שיט באגם, פארק מים, יצירה והמון רגעים של הנאה. אבל הלב האמיתי של המחנה היה הדיאלוג. בני הנוער חולקו לשלוש קבוצות קטנות, שכל אחת מהן כללה משתתפים פלסטינים וישראלים והונחתה על ידי צוות משותף של מנחים ישראלים ופלסטינים. בתוך הקבוצות הללו התרחש התהליך המשמעותי באמת - מהיכרות ראשונית ושיתוף בסיפורי החיים והאובדן שלהם, ועד להתמודדות עם הסוגיות הכואבות ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

אחד הרגעים המטלטלים במחנה היה מפגש עם שתי אמהות שכולות: חולוד, שבנה נהרג מירי צה"ל בינואר 2023 שסיפרה על הקשר המיוחד שהיה לה עם בנה ועל הכאב העצום שחוותה לאחר שבנה נהרג, ולאחר שבנה השני עצור במעצר מנהלי כבר כמעט שנתיים - וכיצד כל משפחתה סובלת מהמציאות הקשה של הכיבוש; ומיכל הלב, שבנה היחיד נהרג בידי חמאס במיגונית במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר. היא סיפרה על האובדן, וכיצד הראו לה פגזים שעליהם רשום שמה של בנה, ואיך ביקשה שאף אחד לא ישלח פגזים להרוג ילדים אחרים בעזה בשם של הבן שלה – מאז היא פועלת להנצחת האהבות של בנה. באותם רגעים כבר לא היו בחדר "צדדים". היו שתי אמהות שאיבדו את היקר להן מכל, ועשרות בני נוער שהקשיבו להן בדמעות.

בין לבין התקיימה גם סדנת צילום. המשתתפים התחלקו לזוגות ישראליים-פלסטיניים, קיבלו מצלמות והתבקשו לצלם את המשאלות שלהם לעתיד. לאחר מכן, הפכו הם יצרו מהם הדפסי שמש, ולצד כל תמונה כתבו את המשאלה שמאחוריה. החלומות שעלו היו פשוטים ואנושיים להפליא: לשמוח, להיות שחקן כדורגל, לטייל בעולם, להפסיק להיות קורבנות, להיות חופשיים ולחיות בשלום. חלק גדול מהם גילו שהמשאלות שלהם דומות יותר משחשבו.

במהלך המחנה טיילנו גם באגם יפהפה, למדנו לדוג, התנסינו בחץ וקשת, שטנו בסירות וביקרנו בכפרים ציוריים ובמפלי המים של אדסה. עבור חלק מהמשתתפים הפלסטינים זו הייתה הפעם הראשונה שבה שטו באגם או חוו חופשת קיץ מהסוג הזה. ההתרגשות ניכרה על פניהם הזכירה עד כמה חוויות פשוטות אינן מובנות להם מאליהן כלל. גם בתוך הבועה שיצרנו, המציאות לא הפסיקה לדפוק על הדלת. דיווחים על איומי מלחמה, ירי טילים, אלימות בגדה המערבית וחששות מהדרך חזרה ליוו אותנו לאורך כל המחנה. אבל דווקא על רקע המציאות הזו נוצרו רגעים של תקווה: ילדים שקוטפים יחד דובדבנים במהלך טיול, מתנפלים על סופרמרקט קטן כדי לקנות חטיפים, משחקים כדורגל, שוחים בבריכה, נשארים ערים עד השעות הקטנות של הלילה עם משחקי קופסה, שרים פעם בעברית ופעם בערבית, ובעיקר לומדים להכיר זה את זה.

לאורך ימי המחנה היה אפשר לראות כיצד משהו משתנה. אחת המשתתפות כתבה ביום האחרון למחנה "שהחברים שהכירה הם לא "החברים הפלסטינים" שלה, אלא פשוט חברים שלה". משתתף אחר כתב: "המחנה קירב אותי לחברה האחרת… וזו הייתה אחת החוויות הכי יפות שהיו לי. כן, התחלתי לדבר יותר עם אנשים ולהבין אותם טוב יותר. הרגשתי שיש לי חופש להתבטא, חופש להביע את הדעה שלי וחופש לחיות יחד". כשהגיע הזמן להיפרד בשדה התעופה, הדמעות כבר לא עצרו. נוסעים שנכחו במקום ניגשו אלינו ושאלו מה קרה. היה להם קשה להבין כיצד בני נוער פלסטינים וישראלים מתקשים כל כך להיפרד זה מזה. בני הנוער האמיצים האלה לא פתרו בתשעה ימים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הם יחזרו למציאות שבה השיח הציבורי, הרשתות החברתיות והאלימות ממשיכים להזין פחד ושנאה. ובכל זאת, הם בחרו ללכת נגד הזרם. למרות הכאב האישי שהם נושאים - הם בוחרים לראות את האנושית של הצד השני.

במהלך המחנה התגלתה שוב ושוב כוחה של ההקשבה והיכולת שלה לפרק מחיצות של פחד, חשדנות ודעות קדומות. לצד כל ההבדלים, התברר עד כמה בני הנוער דומים זה לזה. כולם רוצים לחיות חיים נורמליים – להיות עם חברים, לשחק כדורגל, לטייל בעולם, להגשים חלומות, להרגיש בטוחים ולבנות לעצמם עתיד טוב יותר.

הכותבת היא אחות שכולה ומנכ"לית שותפה של פורום המשפחות השכולות הישראלי פלסטיני.