הילד המושלם שנשחק מבפנים: החרדה שהורים לא רואים

"הוא ילד נהדר, אכפתי, תלמיד מעולה, עוזר לחברים ואפילו למורה. אתם הורים מדהימים, הצלחתם!" את המשפט הזה שומעים בגאווה הורים מסוימים באסיפות הורים, בשיחות עם הורי החברים של הילד ובמפגשים משפחתיים. הילד "המושלם", זה שמעורר התפעלות מכולם, נתפס לעתים קרובות כהצלחה הורית מרשימה, וככזה שמקבל מהוריו חינוך נהדר. הוא עצמאי, אחראי מאוד, מתפקד היטב בלימודים, בחוגים או בספורט, שם לב לצרכים של כולם, מתנהג תמיד יפה ומפגין בגרות שעוזרת לסביבתו.

אבל כשמביטים מתחת לפני השטח אל המנגנונים הפסיכולוגיים שעומדים מאחורי ההתנהגות המרשימה, מגלים שלא פעם התמונה מורכבת יותר. אצל ילדים מסוימים, מאחורי הנראות המרשימה והייצוגית, מסתתרות גם סערה רגשית, חרדה, פחד מכישלון וצורך לרצות את הסביבה ולא לאכזב, שמעמיסים ושוחקים את המערכת הנפשית.

הפסיכואנליטיקאי ויניקוט טבע את המושגים "עצמי אמיתי" (True Self) ו"עצמי מזויף" (False Self). העצמי האמיתי של הילד כולל את הספונטניות, היצירתיות, האותנטיות, אך גם את החלקים הפחות נעימים: הכעס, הקנאה, התסכולים והחולשות. זהו הילד עם סך כל חלקיו, כולל ההיבטים הפרועים והלא ייצוגיים באישיותו.

אצל הילד הפרפקציוניסט והמרצה, מתפתח במרוצת השנים "עצמי מזויף" מתוחכם. מתוך רגישותו הגבוהה לסביבתו הראשונית, הילד מבין בגיל מוקדם איך מצופה ממנו להתנהג. הוא מזהה שהתנהגות "נהדרת" מייצרת חיזוקים משתלמים: מחמאות, פרסים, אהבה וגאווה, וכל אלה נעימים לו מאוד.

בהדרגה, הילד מפנים היגד פנימי סדור: "אוהבים אותי ומעריכים אותי רק כשאני נהדר ומושלם, מצליח בהכל ולא עורם קשיים על הסביבה". הוא לומד להסתיר ולשים בצד את כל מה שלא עולה בקנה אחד עם המיצג הזה: את התשישות, הבלבול, החרדה, ובעיקר את הזעם, ולשדר מצליחנות וחוסן גם כשאינו מרגיש כך בתוכו.

מה קורה כשהחרדה והכעס מושתקים

כשילד חי בחרדה לקלקל את ההילה המושלמת שנוצרה סביבו או לאכזב את המורים וההורים שלו, זה יכול להיות מציף מבחינה רגשית. הדרישות הנוקשות מעצמו, ללא מתן הרשאה פנימית להיות פגיע ולבטא חלקים קשים, מייצרים כעס ותסכול.

הילד הפרפקציוניסט חושש לבטא ישירות כעס. מבחינתו, התפרצות זעם או הפגנת אי שביעות רצון גלויה עלולות להרוס את החזות המרשימה ואת האהבה וההערכה שהוא מקבל מסביבתו. החשיבה הזאת בדרך כלל אינה מודעת לילד, אך פעמים רבות מניעה את התנהגותו. ילדים מסוימים ישמרו על החזות המושלמת בעיקר מחוץ לבית ובבית יבטאו חרדה או כעס, אחרים דווקא מחוץ לבית יבטאו חלקים אותנטיים יותר, ויש כאלה שיתאמצו להיות "שמורים" בכל החזיתות.

אך יהיה הדפוס שלהם אשר יהיה, מה קורה לכעס ולחרדה כשאין להם ביטוי מספיק מאוזן בסביבה אחת או יותר בחייו של הילד? הם מוצאים דרכים עקיפות להתבטא.

הסתרה ושקרים קטנים: הילד עשוי להתחיל להסתיר כישלונות, להסתיר ציונים שאינם מושלמים, או לשקר לגבי משימה שלא הספיק לבצע או לגבי קשיים עם החברים או בחוג. הוא יכול לשקר לגבי דברים שוליים שאינם קשורים לכישלונות, רק כדי להרגיש שליטה וחופש בחירה. השקר נובע מרצון בשליטה ("אני אחליט מה ואיך לספר") או מחשש מניפוץ תדמית "הילד המושלם". השקר יכול לנבוע גם מצורך לפרוק רגשות שליליים, "להתלכלך" רגשית ולבטא חלקים לא ייצוגיים שנשמרים בפנים.

סימפטומים גופניים: החרדה והכעס שלא מקבלים ביטוי מילולי יכולים להתבטא במכאובים פיזיים או התנהגויות מסוימות, כמו כאבי ראש, כאבי בטן, קשיים להירדם, חלומות רעים או טקסים נוקשים ואובססיביים של פעולות חזרתיות.

הימנעות מאילתור והתנסויות חדשות: הילד "המושלם" יימנע מכל תחום עיסוק, חוג או חוויה שבהם הוא אינו בטוח מראש שיהיה מצוין, כדי שלא להסתכן בפגיעה בדימוי העצמי שלו או לאכזב את הסביבה.

למה ההורים לא תמיד רואים את המחירים

מבחינת ההורים, ילד כזה הוא "מתנה". בתקופה שבה ההורות עמוסה במטלות, שוחקת תדיר ומלאת אתגרים, לצד תעסוקה מול דרישות הבית, ילד שמנהל את עצמו בעצמאות יתרה, לא מייצר קשיים ומעורר גאווה הוא מקור להרבה נחת.

לרוב ההורים יחזקו את הדפוס הזה, אפילו בלי לשים לב. כשילד מקבל שוב ושוב מחמאות על תוצאות ("איזה תלמיד מעולה", "איזה ילד עצמאי", "איזו ילדה חכמה") ולא על התהליך או על המאמץ שלו, הוא מבין שהזהות שלו מבוססת על הישגים והתנהלות מושלמת. ההורים מפרשים את השקט או הרוגע שהוא מחצין כרווחה נפשית, ולא מזהים שמאחוריהם עומדים לפעמים חרדה, צורך משמעותי בריצוי ופחד לאבד שליטה על התפקוד המעולה.

איזו הורות הילדים האלה באמת צריכים

ילדים שמציגים חזות מושלמת אינם זקוקים לעידוד נוסף להישגיות או לחיזוקים על התנהגות נהדרת. הם זקוקים למרחב בטוח להיות לא מושלמים, ולתחושה שמקבלים אותם גם כשהם לא במיטבם.

נרמול הלגיטימציה לטעות: חשוב שההורים ייתנו מודל נכון בבית להתמודדות בריאה וטובה עם כישלונות, קשיים וחוסר שלמות. כשמשהו מתקלקל, נהרס או לא מצליח, אפשר לומר בקול: "טעיתי, זה מתסכל אותי, אבל זה גם טבעי. אלמד מזה לפעם הבאה". אבל זה הרבה מעבר למה שנאמר ישירות לילדים. חשוב לזכור שלילדים שלנו יש חיישנים רגישים, הם מביטים בנו ורואים איך אנחנו מתמודדים עם מצבים של אתגר, קושי או חוסר הצלחה בחיים האישיים שלנו. מודל נכון שלנו כבני אדם שאינם שואפים כל הזמן לשלמות והישגים, מבטאים רגשות אמיתיים ומאפשרים לעצמם להיות לא מושלמים, לטעות, לשהות באי-ודאות וללמוד, יכול לבנות בילדינו חוסן ויכולת להתמודד טוב יותר עם תסכולים.

הפרדה בין ההישג לבין התהליך: אפשר להחליף מחמאות על התוצאה ("איזה תותח, קיבלת 100!") בחיזוקים על המאמץ, על התהליך ועל ההתנהלות ("אני שמה לב כמה אתה מתאמץ ללמוד מתמטיקה, אף שזה מאתגר אותך, ואני ממש גאה בך על איך שאתה מתמודד עם זה"), או בנוכחות רגשית מיטיבה של ההורה שלא קשורה להישג.

מתן מקום לכל קשת הרגשות בלי להיבהל: כשהילד מביע כעס, תסכול או קנאה, חשוב לאפשר זאת. אפשר לשקף לו שהרגשות הללו טבעיים, ושחשוב לדבר עליהם ולתת להם מקום. אמירות כמו "מותר לך לכעוס", "מותר לך להיות עייף ולא לרצות לעשות כרגע כלום" יכולות לעזור מאוד לילדים פרפקציוניסטים. עם זאת, בכל הנוגע להורות נדרש הרבה מעבר לאמירה של ה"דברים הנכונים". נדרשת קבלה אותנטית ואמיתית של ההורים את הילד גם כשהוא מעצבן, נכשל, מבטא קנאה וחוסר פרגון, כועס ולא "מספק את הסחורה", כי רק כך יוכל לפתח תפיסה עצמית מקבלת ומלאה.

שחרור התדמית המושלמת: לפעמים הצעד המשמעותי ביותר הוא לשחרר את הציפייה שהילד שלנו, שכולם נותנים לנו מחמאות לגביו, יהיה ייצוגי ומוחזק כל הזמן. לתת לו להיות מבולגן ושובב, להתעצל לפעמים, לא לדעת את כל התשובות, ולאפשר ל"עצמי האמיתי" שלו להופיע בלי לבקר אותו. לתת לו מסר מקבל ואוהב גם ברגעים שהוא פרום ולא מווסת.

הילד "המושלם" אינו זקוק להתפעלות תמידית מהצדדים הזוהרים שלו. הוא זקוק להורות שתביט מעבר לחזות המרשימה, תראה את החרדה והעומס שהוא מחזיק על כתפיו ותהדהד לו את המסר החשוב ביותר: אתה אהוב וראוי בדיוק כפי שאתה, אתה לא צריך להיות מושלם.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער

מוזמנים להצטרף דרך הקישור לקבוצת הוואטסאפ השקטה של אסנת גרתי, לטיפים וסיפורי הורות