הייתם יוצאים למסיבת טראנס עם אמא?

פוסט קצר של אם ובנה רוקדים יחד במסיבת טראנס צבר עשרות אלפי צפיות והציף שאלה שמעסיקה את הסצנה האלקטרונית: מה קורה כשהורים וילדים נפגשים על הרחבה? לאן נעלם מרד הנעורים, ומה קורה בין הדורות כשכולם רוקדים על אותו ביט? יותר ויותר הורים בגילי 40–55 לא מסתפקים בלדעת לאן הילדים שלהם יוצאים - הם מצטרפים אליהם למסיבות, רוקדים לצדם ונעשים לחלק מהם. אז איך זה נראה שהמסיבה נעשית משפחתית?

מיכל ורן: "להסתכל לאמא בעיניים תוך כדי ריקוד"

מיכל סאס, בת 50, מלווה תהליכי שינוי בשיטת "שער לשינוי", נמצאת בסצנת הטראנס כבר 30 שנה. הקרבה שלה לדוד אברמוב, המוכר כדי-ג'יי דרוויש, יצאה מהמסיבות חלק בלתי נפרד מחייה - ומחיי בנה רן, בן 23, שגדל על התרבות הזאת מיום שנולד. את הפעם הראשונה שלו במסיבה היא דחתה עד גיל 17. לדבריה, הוא חיכה בסבלנות. כשסוף סוף הסכימה, הוא הגיע עם חבר, והיא סיפרה להם בדרך מה הם עומדים לחוות ואיך להתנהל מול אנשים שמתנהגים קצת אחרת.

רן מתאר את עצמו כמי שינק את תרבות הטראנס מגיל אפס. הוא גדל על הפילוסופיה שמאחוריה - חיבור בין אנשים, מצב תודעתי של קבלה. אך המסיבה הראשונה, לדבריו, לא הייתה פשוטה. הוא היה נער חרד, סגור, קצת ביישן, שרואה את חברי אמו מהחבורה של דרוויש רוקדים ומרגיש שהוא לא שייך. ילד יחיד לאם חד-הורית. רק אחרי שתיים-שלוש מסיבות אמו לימדה אותו לשחרר. מאז הוא מוצא בטראנס כמשהו שהוא סוג של ריפוי, בעיקר אחרי ה-7 באוקטובר. בלי סמים, בלי טיפה של אלכוהול. רק הוא והמוזיקה.

במקום המבוכה הצפויה בין נער מתבגר לאמו, רן מספר, נוצר קשר עמוק בהרבה. לדבריו, את התחושה של להסתכל לאמא בעיניים תוך כדי ריקוד ולהרגיש תעצומת נפש - אי אפשר להסביר במילים. הוא מודע לתגובות. אין פעם שהוא מספר שהולך עם אמו למסיבה בלי שישאלו אם זה לא מביך. מבחינתו יש בזה משהו מדהים, הוא אומר, "אפשר לחלוק את דרך החיים הזאת, לחלוק רגעים שרק מי שהיה שם יכול להבין".

לדברי מיכל לפני הכל היא אמא שלו, על כל המשתמע. אך בטראנס יש חוויה שהיא מעל הזמן ומעל המציאות הפיזית. סוג של מדיטציה עמוקה. שניהם לא משתמשים בשום חומר, גם לא אלכוהול. "אהבת טראנס טהורה", היא קוראת לזה. גם כשרן נמצא עם חברים, אם מתנגן טראק שהוא "שלהם" — הוא רץ אליה והם רוקדים יחד.

מרד הנעורים לא דילג עליהם. הנקודה שבה נפגשו מחדש הייתה כשהוא התחיל לבוא איתה למסיבות. "אנחנו לא סימביוטיים", היא אומרת, "אך הקשר חזק. במסיבה הם יכולים להיות בשני מקומות שונים של הרחבה ועדיין להיות בתקשורת".

לפני שלוש שנים רן היה אמור לנסוע לנובה. הוא הרגיש קצת לא טוב ונשאר בבית, נרדם על אמו בסלון. היא ניסתה לדחוק בו, אך הוא אמר שאין לו כוח. לאור, בנו של דרוויש, נרצח באותה מסיבה. היום, מספר רן, הוא רוקד לצד שורדי נובה ושורדי אינתיפאדות. "במסיבה אתה הופך לילד נטול דאגות. אין כלום, אין חמאס. רק הרגע שאתה נמצא בתוכו".

ליאור ורועי: "נפגשנו במסיבה במקרה"

ליאור ארריך בן 55, דירקטור מכירות, ובנו רועי בן 22, ברמן ומתקלט מתחיל, לא תכננו ליצור ממסיבות הטראנס פעילות משפחתית. זה פשוט קרה. "לא פעם הלכנו לאותן מסיבות במועדונים בלי שידענו אחד על השני ופשוט נפגשנו שם", אומר ליאור. "הפעם הראשונה הייתה כשרועי היה בן 19. הוא לא ידע שהוריו יהיו שם, הם כן ידעו. לדברי ליאור, רועי יודע מי ההורים שלו, אז זה לא היה מביך - רק מפתיע. "זה היה ממש מצחיק לראות אותם. אבל גם כיף שיש לי הורים שיוצאים ומבלים כמוני". פעם או פעמיים הם אפילו התכוננו ויצאו ביחד, כולל מסיבת טבע שבה פתחו קאנטה משותפת - אוהל עם חבריו.

ליאור מתאר בית פתוח לגמרי. המוטו שלו: הוא תמיד מעדיף להיות שם. "אם רועי שותה או מעשן, עדיף שיעשה את שטויות הנעורים בחצר שלו. אני לא בא למסיבה כדי להשגיח עליו, אני בא בשביל עצמי". לדברי רועי אמא קצת יותר מסתכלת עליו: "זה סוג של הורות שאני מאמין שהוא משהו בין הורה לחבר". גם אצל רועי מרד הנעורים לא דילג, אך ההורים גילו פתיחות, הבנה ותקשורת, והפתיחות הזאת גרמה לו לדבר איתם על הכל.

את האהבה למוזיקה רועי ינק מהבית. "מגיל אפס יש מוזיקה בבית, מרוק ישראלי ורגאיי ועד מוזיקה אלקטרונית של שנות ה-90". לליאור אוספים שהיו מנגנים בלונדון, ורועי, שבעצמו למתקלט, מוצא בהם אוצרות. "לבית שלושה בנים", ליאור אומר, "השלישי קצת פחות באותו טעם מוסיקלי". רועי ארריך מסכם את זה אולי הכי טוב: תרבות הטראנס ומסיבות הטבע הן התרבות הכי מקבלת שיש. אין קטע גילני, כולם מוזמנים, כולם באווירה טובה. "בשבילנו זה הכי טבעי שיש - משפחה שמבינה את התרבות ואת המוזיקה".

נורית ואופיר: "אמא שלי זורמת יותר ממני"

נורית קפלן בת 54, שעוסקת בביטוח ובתה אופיר בת ה-25 טסו יחד בשנה שעברה לאנטולד, פסטיבל המוזיקה האלקטרונית הגדול ברומניה, עם תקליטני העל הגדולים בעולם. המסיבה הראשונה הייתה כשאופיר הייתה חיילת. לדבריה, זה בא ממקום של חברות אמיתית: "אמא שלי היא לא רק אמא, והכי קל להיות איתה". לדברי אופיר זה עניין של אופי, "יש הורים שמגיעים לגיל מסוים ונכנסים למוד של מבוגרים. אצלנו הבית היה תמיד קליל, עם דגש על פעילות משותפת". אופיר מספרת שאמה יכולה לשבת עם חברותיה ולדבר, וזה נותן אווירה כיפית.

נורית עצמה מזכירה בחיוך שבבת המצווה של אופיר - היא לא הסכימה לרקוד איתה. את תפקיד ההורה היא שומרת גם על הרחבה, אך בדרך שלה: "אני מאלה שמסיעות את החברים למסיבות ומחזירות אותם. שתינו כמעט לא שותות".לנורית יש גם בן בן 20 ובת בת תשע, שכבר הייתה איתה ב"רוקדים עם ילדים".

לפני הקורונה נורית הייתה הולכת פעם בשבוע למסיבה. היום היא חוסכת כסף לפסטיבלים בחו"ל. עם זאת הטעם המוסיקלי לא תמיד אותו הדבר - אופיר יכולה ללכת להופעות של עומר אדם ופאר טסי, ונורית פחות בזה - אך שתיהן אוהבות מוזיקת מיינסטרים. "מה שחשוב הוא לבלות עם הילדים, שתהיה תקשורת כל הזמן. כשהם היו קטנים זה היה ספארי, עכשיו זה המסיבות. הריקודים הם הפעילות שמחזקת את הקשר".

וכך, הסצנה שהייתה פעם מחתרתית, של מסיבות טבע וקבוצות סגורות, זולגת בשנים האחרונות גם לבמות רשמיות. פסטיבל "סבאביט" למשל, שיתקיים לראשונה בכפר סבא בין ה-21 ל-23 באוקטובר, הוא אירוע עירוני למוזיקה אלקטרונית שפונה לקהל מכל הגילים. וכמו שנראה - הקהל הזה כבר קיים.