החרם השקט: "כל הכיתה מוזמנת ורק הילד שלי לא"

עבור לא מתבגרים חגיגת בר המצווה ובת המצווה היא יותר מעוד אירוע מרגש. חלק מהם חווים את החגיגה כאירוע של מבחן חברתי מלחיץ במיוחד כאשר הדימוי העצמי שלהם מונח על הכף והם צריכים להתמודד עם תחושות קשות ששוב פעם הם נשארו מחוץ למסיבה. כיוון שהקונספט של מתבגרים ומתבגרות שחוגגים בכל מיני מקומות שווים תפס חזק והם נוהגים להזמין רק כמה חברים מהמעגל הראשון, יכול להיווצר מצד שאפשר להגדירו כלא פחות מטראומטי שבו נער או נערה יכולים להעביר שנה שלמה מבלי שיוזמנו ולו פעם אחת.

אני רוצה לשתף אתכם במכתב שקיבלתי מאם שכמובן נוגע לכולם, ולא שייך רק לסיטואציות של "שבת בר מצווה", אלא לכל אירוע חברתי אקסקלוסיבי באשר הוא.

"אבינועם שלום, לא יודעת אם זו הבמה אבל ראיתי כבר כמה פעמים שאתה מתעסק עם העניין ומעלה את הנקודות החשובות האלו. אנחנו נמצאים עכשיו בשיא 'עונת הבר מצוות', כבר חצי שנה עברה מתחילת שנת הלימודים, ואצלי בבית יש שקט צורם. שקט של תיבת דואר שלא נפתחת, של קבוצת ווטסאפ כיתתית שרוחשת סביב 'מי מגיע' ו'באיזה מלון זה', והבן שלי פשוט לא שם. הוא לא קיבל אפילו הזמנה אחת להגיע לשבת בר מצווה מתחילת השנה.

"אני יודעת שאני אמא שלו ומשוחדת אבל אגיד בכל זאת... אני חושבת שהוא הוא ילד מדהים, באמת. חכם, רגיש, אולי רגיש מדי. אבל אין לו אף חבר מהמעגל הראשון. הוא מסתובב בהפסקות בתוך ענן של שקיפות. כשהוא חוזר הביתה ביום שישי ורואה את החברים שלו עוברים עם תיקי גב בדרך להסעה לשבת של מישהו אחר, הלב שלי נשרף. אני רואה איך הדימוי העצמי שלו, שהיה פעם מלא חיוניות, פשוט נמעך. הוא נהיה כבוי, הוא מסתגר בחדר, והוא כבר התחיל להגיד לי משפטים כמו 'אמא, כנראה שמשהו בי פגום'. אני מרגישה חסרת אונים. ניסיתי לדבר עם המורה, ניסיתי לרמוז לאימהות אחרות, אבל נדמה שכולם עסוקים בחגיגות שלהם.

"איך אני מרימה אותו מהרצפה? איך אני מסבירה לו שהערך שלו לא נמדד בכרטיס הזמנה מוזהב עם ריח של למינציה? אני מפחדת שהצלקת הזו תישאר איתו לנצח, ואני פשוט לא יודעת מה לעשות כדי לשנות את המציאות הזו בשטח".

התשובה: חמישה צעדים לתיקון הלב והתדר

"היי, קראתי את המילים שלך והרגשתי את הכיווץ בבטן. התיאור הזה של הילד שעומד מול השיירה החוגגת ומחפש את המקום שלו הוא לגמרי הלב של העבודה החינוכית והחברתית שלי. אבל יודעת מה, בואי נדבר מהשטח אל הלב, בלי 'מריחות', כי הילד שלך צריך עכשיו אמא שהיא גם לוחמת וגם מגדלור: אז בואי נחשוב ביחד על כמה נקודות והצעות שאולי יוכלו לעזור לך:

מיפוי מחדש של "הניצחונות הקטנים": אנחנו נוטים להסתכל על הכיתה כמשהו אחד, אבל חברים לא קונים בסיטונאות. אל תכוונו לכל הכיתה. חפשי ילד אחד, רק אחד, שנמצא בשוליים או שהוא בעל מזג רך ודומה. המטרה היא לייצר 'דייט' חברתי בבית שלכם, בטריטוריה המוגנת שלו. הזמנה לסרט, למשחק כדורסל או אפילו סתם להמבורגר. כשהוא יחווה הצלחה עם אדם אחד, הדימוי העצמי יתחיל לקבל אוויר.

יציאה מהמעגל הכיתתי לזירות אחרות: לפעמים הכיתה היא פשוט 'מרחב מקולקל' עבור ילד מסוים בזמן נתון. עודדי אותו למצוא את עצמו בחוגים חיצוניים, בתנועת נוער אחרת, או בקבוצת ריצה וכושר - שם אין לו היסטוריה של 'שקיפות'. כשהוא ירוץ ויזיע בקבוצת כושר קרבי או באימון כדורגל, הוא לא יהיה 'הילד שלא הוזמן', הוא יהיה 'הילד שנתן עבודה'. זה משנה את התדר הפנימי מקצה לקצה.

מנהיגות הורית מול המערכת: אל תרמזי לאימהות. דברי עם המחנך או המחנכת בצורה ישירה ולא מתנצלת. לא ממקום של 'מסכנות', אלא ממקום של שותפות. לבקש מהם לייצר פרויקטים משותפים בכיתה שבהם הבן שלך יוכל להביא לידי ביטוי את החוזקות שלו. כשהכיתה תראה אותו בסיטואציה של כוח (למשל, מוביל מיזם חברתי או מציג נושא שהוא מומחה בו), המבט שלהם עליו ישתנה.

שיקוף המציאות ולא הבועה: הילד שלך מרגיש פגום כי הבועה שלו כרגע היא רק הווטסאפ הכיתתי. תפקידך להראות לו את העולם האמיתי. ספרי לו על אנשים גדולים שחוו בדידות בגיל ההתבגרות והפכו למנהיגים. הסבירי לו ש'שבת בר מצווה' היא אירוע חולף, אבל העוצמה הפנימית שהוא בונה עכשיו מול הקושי היא שריר שישרת אותו כל החיים. אל תבטלי את הכאב שלו, תני לו מקום, אבל תני לו גם פרספקטיבה.

יוזמה במקום המתנה: אם הוא לא מקבל הזמנות, בואו ניצור אירוע משלנו. לא חייבים לחכות לבר מצווה של מישהו אחר כדי לחגוג. תארגנו 'ערב חברים' סביב נושא שהוא אוהב, משחקי קופסה, צפייה במשחק של ריאל מדריד או ערב על האש במרפסת. כשהוא המארח, הוא בשליטה. לפעמים מספיק ששלושה ילדים יגיעו וייהנו כדי לשבור את מחסום השתיקה. תפקידנו הוא לעזור לאור שלו לצאת שוב. אני מאמין בו, והוא מאמין בך.

לעצות והכוונה בנושאים חברתיים, שיימינג וחרם מוזמנים לפנות ללא עלות כתבו למייל הבא