לילד יש קשיים חברתיים: אל תנסו לשנות אותו

הכיתה שבה לומדים, חצר בית הספר וקבוצות הווטסאפ הן עבור לא מעט ילדים "שדות קרב" חברתיים יומיומיים. כשהילד או הילדה שלנו חוזרים הביתה לבד, כשהטלפון שומם, או כשאנו מבינים שהם חווים קושי חברתי, משהו בלב ההורי שלנו נשבר לרסיסים. באופן טבעי, מיד מתעורר בנו הדחף לפעול, לתקן, "לדחוף" אותם קדימה.

אך בתוך המרוץ הרגשי הזה להשגת חברים או הצטרפות לאירועים חברתיים, אנו נוטים לשכוח משהו חשוב: התקופה של בית הספר, בסופו של דבר, חולפת. מה שנשאר עם הילד לכל חייו הבוגרים זה הדימוי העצמי שלו. האתגר הגדול של ההורות המודרנית הוא למצוא את האיזון העדין בין הרצון לקדם את הילד חברתית ובכלל, לבין הצורך הקריטי לשמור על נפשו ועל האמונה שלו בעצמו.

לא מעט הורים מוצאים את עצמם בדילמה עמוקה. מתוך רצון אמיתי וכנה לעזור, אנו מתחילים ללחוץ: "למה אתה לא מזמין חבר?", "אולי תירשם לחוג הזה? כולם שם", "תנסה להיות יותר פתוח". כאן נמצאת דילמה אמיתית. מצד אחד, תפקידנו לא להרים ידיים ולא להשאיר את הילד פסיבי בבדידותו. מצד שני, עודף לחץ, הצעות בלתי פוסקות ושיקוף מוגזם של המצב עלולים להעביר לילד מסר סמוי שמשהו מאוד לא בסדר, ושהוא חייב להשתנות.

כאשר הילד מרגיש שאכזב את הוריו או שהתנהגותו הטבעית היא "בעיה" שיש לפתור, הדימוי העצמי שלו נפגע, כיוון שהתחושה שלו היא מכרסמת בעוגן הפנימי שלו וביכולת לסמוך על עצמו, לאהוב ולקבל את עצמו.

כדי להבין את הלחץ שאנו מפעילים, עלינו להביט פנימה בצורה כנה. קושי חברתי של ילד הוא אחד הטריגרים החזקים ביותר עבור הורה. לעיתים קרובות, המצוקה של הילד מציפה בנו זיכרונות עבר ופצעי ילדות משלנו. למשל, את אותם רגעים שבהם אנחנו הרגשנו דחויים, לא מקובלים או שקופים. אנו משליכים את חוויות העבר שלנו על הסיטואציה הנוכחית של הילד, ומגיבים מתוך החרדה שלנו, ולא מתוך המציאות שלו. יש גם הורים שהיתה להם חוויית הצלחה מבחינה חברתית, וגם הם עלולים להשליך רגשות שונים על הילד שלהם, שאינם תואמים את אישיותו. למשל, הורים שלא מקבלים את ילדיהם שאינם מוחצנים או מקובלים כפי שהם היו, או חושבים שיש רק דרך אחת נכונה להתמקם מבחינה חברתית.

בנוסף, אנו נופלים לא פעם במלכודת ההשוואות. "איך זה שאחיו הגדול תמיד מוקף חברים והוא כזה סגור?" "איך זה שהחברה שהיתה איתה מהגן מצאה לה חברות חדשות והיא מבודדת?". השוואות אלו, גם אם הן נעשות רק במחשבה שלנו, מחלחלות ליחסים שלנו עם הילד, ומייצרות ציפיות שאינן תואמות את המבנה הנפשי והאישיותי הייחודי של הילד שמולנו.

כיצד נבנה דימוי עצמי חיובי?

דימוי עצמי אינו מושפע רק מהמצב החברתי של הילד בבית הספר, אם כי אין ספק שיש לגורם זה משקל. דימוי עצמי נבנה גם על בסיס האופן שבו הילד תופס את ערכו בעיני הדמויות המשמעותיות ביותר בחייו, הוריו. הוא נשען על ארבע נקודות מרכזיות:

חוויית שייכות וביטחון בבית: הידיעה שבבית הילד אהוב ורצוי ללא קשר להצלחה החברתית או הלימודית שלו בחוץ.

תחושת מסוגלות: המודעות והגאווה של הילד לגבי תחומים שבהם הוא חזק (ציור, מדעים, טיפול בבעלי חיים, ספורט, משחקי מחשב) וטיפוחם, והתחושה שיש לו ערך וייחודיות.

סיוע בבניית נרטיב עצמי חיובי: המסגור וההמשגה שאנחנו ההורים מעניקים למציאות של הילד חשובים מאוד. אם נגדיר מולו שהוא "ילד רגיש שבוחר את חבריו בקפידה", הדימוי שלו יהיה שונה לחלוטין מאשר אם נאמר לו ולאחרים שהוא "ילד בודד ומסכן".

שינוי הגישה: אם כהורים נצליח לא לנסות לתקן את הפגמים של הילד שלנו, אלא לחזק אותו במקומות בהם הוא צריך תמיכה והעצמה (כמו חיזוק היכולות הקיימות, הקשבה למה שהוא מרגיש, מתן תוקף לבחירות שלו, מתן כבוד לאופיו הייחודי) - התפיסה שלו את עצמו עשויה להשתנות לטובה, וזהו הבסיס לחוסן עתידי.

המסר עבורנו ברור: הדחיפה קדימה של הילד אינה צריכה לבוא מתוך ניסיון ליצור ממנו למישהו שהוא לא, אלא מתוך קבלה עמוקה של טבעו הייחודי, המאפשרת לו להעמיק שורשים בטוחים, להגמיש את בחירותיו, ולצמוח בקצב שלו.

טיפים מעשיים לשילוב בין קבלה לקידום

כיצד, אם כן, מתרגמים את התובנות הללו ליומיום? איך דוחפים בעדינות מבלי לרמוס את הדימוי העצמי?

הפרידו בין הצורך שלכם לצורך של הילד: לפני שאתם מציעים פתרון חברתי, שאלו את עצמכם: "האם זה מפריע כרגע לילד שלי, או שזה מפעיל את החרדה שלי?". אם הילד שטוב לו עם חבר אחד או שניים חוזר שמח, קבלו את המופנמות שלו כברכה ולא כבעיה. אם לילד קשה עם המצב, נסו לשאול אותו איך אתם יכולים להיות לעזר ומה הוא בוחר לעשות.

הקשיבו ללא שיפוטיות וללא פתרונות מיידיים: כשהילד משתף בקושי ("אף אחד לא שיחק איתי בהפסקה"), אל תקפצו מיד עם: "אז מחר תלך אתה אליהם!". תנו מקום, קבלה ותוקף לכאב. אמרו לו למשל "זה באמת נשמע מעציב ומתסכל" ותהיו קצת ביחד איתו עם הרגשות האלה.

תיווך הסיטואציה בצורה מעצימה: עזרו לילד לראות שהמצב הנוכחי זמני ואינו מגדיר אותו. למשל: "קבוצות חברתיות בבית ספר לפעמים דינמיות ומשתנות, זה לא אומר שום דבר על כמה אתה ילד נהדר וחבר טוב, וזה לא אומר שזה לא ישתנה בהמשך".

גיוס הצלחות מחוץ לבית הספר: חזקו את הדימוי העצמי בזירות חלופיות לבית הספר. תנועות נוער, חוגים (שם נפגשים ילדים סביב תחומי עניין משותפים), או התנדבות. שם הילד יחווה את עצמו כמשמעותי ומוערך. עזרו לו ליצור מעגלים חברתיים חלופיים למשל עם ילדים של חברי משפחה, בני דודים, או חברים שפגש בחוגים.

הצעת אפשרויות בחירה (ולא תכתיבים): במקום לומר "אתה חייב ללכת למסיבה", הציעו: "אני רואה שיש מסיבה כיתתית. אם תרצה ללכת, אני אשמח להסיע אותך ולעזור, ואם תבחר שלא, אני סומך על שיקול הדעת שלך". הבחירה מעניקה לילד תחושת שליטה ומחזקת את בטחונו.

כשאנו מלווים ילד עם קושי חברתי, המשקפיים שאנו מרכיבים צריכים להיות ארוכי טווח. בית הספר הוא חממה אינטנסיבית, ולעיתים קרובות אכזרית, אך הוא בסך הכל תחנה זמנית בחיים. חלק גדול מהאנשים שהיו מופנמים, שקטים או שחוו קשיים חברתיים בילדותם, צמחו להיות מבוגרים יצירתיים, רגישים, מצליחים ובעלי מערכות יחסים עמוקות. הגורם המנבא החזק ביותר להצלחה ולבריאות נפשית בעולם המבוגרים אינו כמה חברים היו לנו בכיתה ה', אלא אם האמנו בעצמנו ואם הרגשנו שיש לנו ערך. אם נשכיל להיות עבורם העוגן שמקבל אותם בדיוק כפי שהם, ונצייד אותם בדימוי עצמי יציב וחיובי, זאת תהיה המתנה הגדולה ביותר שהם ייקחו איתם לכל החיים, אחרי הצלצול של בית הספר.

הכותבת היא פסיכולוגית קלינית לילדים ונוער, מחברת "בינתיים"- ספר וקלפי שיח מעצימים לילדים עם אתגרים חברתיים, המתאימים גם להורים ולמטפלים