אדווה לא הצליחה להתמודד עם הבדידות ונטלה את חייה. עכשיו אמא שלה מדברת

בשבוע שעבר שמה קץ לחייה אדווה מרים עובדיה מעכו. על אף הכחשת משרד החינוך, מתעקשת אמה, צמרת זיינבלום, שבתה סבלה תקופה ארוכה מחרם חברתי שהוביל למעשה הנורא ומהתעלמות של המערכת.

שנים ארוכות סבלה אדווה (13) מחרם חברתי בכל מסגרת חינוכית שבה למדה בעכו. חלומה היה שתהיה לה חברה אחת, אבל גם אותו לא הצליחה להגשים בחייה הקצרים.

בחודשים האחרונים, צמרת (50) הוציאה את אדווה מבית הספר, עזבה את עבודתה והתמסרה לטיפול בבתה. "היא עברה מספטמבר לחינוך ביתי, קיבלה ריטלין והיינו בבירורים ואבחונים כדי לדעת ממה היא סובלת. התעקשתי שתעבור אבחון פסיכודידקטי. ביום שהיא הלכה לעולמה הגיעו תוצאות האבחון שלה, שהיא על הרצף אבל בתפקוד מאוד גבוה".

צמרת מספרת על היום האחרון עם אדווה: "הייתי איתה 24/7 וזה קרה כשנרדמתי באמצע הלילה. היא דיברה באותו היום ואמרה לי: 'שכינת האל מעלייך, רפאל, גבריאל שומרים עלייך, שתמיד תהיי רגועה'. בחיים היא לא דיברה כך. התעוררתי בארבע בבוקר. היא ישנה לידי לאחרונה, ולא ראיתי אותה במיטה. אני בדרך כלל סוגרת את החלונות וראיתי שהחלון היה פתוח", נשבר קולה של צמרת. "עד שהגיע האמבולנס שכבתי לידה, כשהיא מלאה בדם".

אדווה מרים לא השאירה מכתב אחריה. צמרת מסבירה שלא ראתה סימנים לכך שאדווה תיטול את חייה, ושהיא אף פעם לא איימה שמשהו כזה הולך לקרות. בחודשים האחרונים, מספרת צמרת, אדווה, שהייתה תמיד מדברת ללא הפסקה - התעטפה בשתיקה ולא דיברה עם איש.

"ילדה בת 13 לא יכולה לסבול את הבדידות. היום אני נשארתי לזעוק את זעקתה ולהבהיר למשרד החינוך שמטפלים בחרם לפני כל לימוד של מתמטיקה או ספרות".

"החלום שלי שתהיה לי בסטי, אבל אף אחד לא אוהב אותי"

הקשיים החברתיים, לדברי צמרת, התחילו עוד בכיתה א'. "היא כל הזמן הייתה אומרת 'אימא, כואבת לי הבטן, אני לא יכולה ללכת לבית ספר', ועד שכבר הבאתי אותה לבית הספר, היו מתקשרים אליי אחרי שעה ומבקשים שאבוא לקחת אותה. כשהייתי מנסה לברר למה, אמרו שהילדים מציקים לה והיא מנסה לברוח מבית הספר, כל הזמן הילדים התנכלו אליה".

צמרת גידלה לבדה את בתה היחידה. אביה של אדווה הקים משפחה אחרת, אך שמר איתה על קשר והם התראו לעיתים תכופות. לדברי צמרת, אדווה התקשתה להבין סיטואציות חברתיות, ולצד זה הייתה מאוד בוגרת לגילה והתחברה לעולמות תוכן שונים מאלו של בני גילה.

"היא הייתה אוהבת לדבר על ניצולי שואה, על מה שהם סבלו ועל מלחמת העולם השנייה. היא הלכה לראיין את אבא שלי כשהיה בחיים בנושא הזה. כשהמורה לאמנות שמה שירים שהילדים אוהבים, כולם בחרו באייל גולן ונועה קירל והיא רצתה לשמוע את 'חוזה לך ברח'. היא אהבה דברים עמוקים, שילדים בגילה לא אהבו, והם חשבו שהיא מוזרה".

צמרת מספרת בכאב על ילדה בעלת רגישות חברתית מאוד גבוהה: "היא הייתה הולכת לצהרון כדי לסייע לילדים שנמצאים לבד. היא אמרה לי שהיא בוחנת את הילדים בצהרון כדי לראות מי לבד כך שתוכל להציל אותו. היא ילדה של אהבה והייתה יותר מדי טובה לעולם הזה. כל הזמן היא אמרה לי - 'למה אף אחד לא אוהב אותי? למה אין לי חברה ללכת איתה לקניון?'. הבדידות הרגה אותה".

לאדווה היו תחומי עניין מגוונים, אך הכמיהה הכי גדולה שלה הייתה לחברה. "היא אהבה לצייר והייתה בורחת הרבה לציור. ידעה לדבר ולכתוב בשפה גבוהה מאוד, אהבה ללמוד לבד שפות - היא למדה גרמנית, ערבית ואנגלית. כשהחלה להתנתק בחודשיים האחרונים דיברה ג'יבריש. כשהמאבחנת ביקשה ממנה לצייר היא כתבה בערבית כדי שהיא לא תבין אותה. כשהמלחמה החלה היא חקרה את האיסלאם. הייתי לוקחת אותה לקניות בקניון, ללונה פארק, וחלום חייה היה שתהיה לה חברה. היא אמרה לי 'החלום שלי שתהיה לי בסטי, אבל אף אחד לא אוהב אותי'".

ביקשו שתחליף את הבגדים מולם

לדברי צמרת, כשאדווה הייתה בבית ספר יסודי היא ביקשה להעביר אותה לבית ספר אחר כדי שההתעללות בה לא תימשך, אך לטענתה ההתעמרות נמשכה. "פתחו קבוצות וואטסאפ וצחקו עליה, התקשרו אליה וביקשו ממנה שתחליף את הבגדים מולם. היא הייתה כל כך צמאה לחברה שכמעט ועשתה זאת, אבל דאגתי מיד לנתק את השיחות האלו". היא טוענת שגם חלק מההורים של הילדים שעשו חרם התנערו מטיפול במצב: "אחת האימהות קיללה אותה ואמרה שנפסיק להגיד שהבת שלה עושה עליה חרם".

לטענתה, בבתי הספר שבהם למדה ניסו לייפות את המצב והטילו את האשמה באופן קבוע על אדווה. "כל הזמן הייתי פונה לבית הספר, והם אמרו שהכול בסדר ושמי שלא בסדר זו אדווה ושצריך לקחת אותה לפסיכיאטר. הם אמרו שהם לא מבינים את ההתנהגות שלה. לקחתי אותה והפסיכיאטר אמר שאין לילדה שום בעיה פסיכיאטרית. התלוננתי גם בפני המפקחת על החינוך המיוחד על מה שקורה, וכולם ניסו לצייר תמונה שהם בסדר והילדה לא. אדווה בחיים לא הייתה עם ילדים בהפסקות, רק עם הסייעת של החינוך המיוחד, וזה לא נראה להם חריג".

בסוף כיתה ו' אדווה גזרה את שיערה. "היא אמרה לי: 'סיפרתי את עצמי קצוץ כי אם יחשבו שאני בן אף אחד לא יתעלל בי'. כל הזמן אמרו לי בבית הספר שאף אחד לא מציק לה, ואדווה כל הזמן הייתה בורחת משם, כי לא יכלה לסבול יותר את ההצקות שלהם".

במהלך השבעה, הגיעו לנחם את צמרת אם וילד שהיא לא מכירה. הם שיתפו אותה שגם הילד סבל מחוויה זהה לזו של אדווה. "הוא סיפר לי שבבית ספר הזה התעללו גם בו וניסו להגיד לו שהוא לא בסדר ושייקחו אותו לפסיכיאטר. הוא אמר לי: 'גם אני רציתי להתאבד אבל תפסו אותי בזמן'. האימא העבירה את הילד לבית ספר בעיר אחרת והיום הילד פורח. חברה אחרת סיפרה לי שאימא של אחד הילדים שלחה הודעה וכתבה לה שהיא יודעת איזו התעללות אדווה עברה ומזל שהיא הוציאה את הבן שלה משם".

לדברי צמרת, היא פנתה לשפ"ח (שירות פסיכולוגי חינוכי) בעכו על מנת שאדווה תטופל דרכם, אך בקשתה לא אושרה. "כשאבא שלי נפטר ביקשתי שייקחו אותה לשיחות בשפ"ח, וזה נשאר בגדר בקשה. כשהתחילו לעשות לה לאחרונה אבחון פסיכודיאגנוסטי בשפ"ח, גיליתי שבוועדת אפיון שעברה לפני מספר שנים (למעבר לכיתת חינוך מיוחד) הומלץ על כיתת תקשורת בקהילה אבל אף אחד לא טרח להגיד לי את זה. ילד על הרצף שלא עובר את הטיפולים הרגשיים שהוא זקוק להם, מצטברים לו עוד ועוד אתגרים והתמודדויות. היא לא קיבלה את הטיפול שמגיע לה כי הייתה כאן רשלנות מצד השפ"ח וכל משרד החינוך, והעובדה שהם באים היום ואומרים לי שהם משתתפים בצערי לא עוזרת לי. בזמן אמת הם לא עשו כלום והיום היא כבר לא בין החיים".

מאז שאדווה הלכה לעולמה, הרגעים הכי קשים ביממה עבור צמרת מתחילים כשהחושך יורד. "אני רואה את הדמות שלה, כל הזמן מדמיינת אותה שוכבת שם. אמרו לי שיש סרטון שראו אותה נופלת מהמרפסת בשלוש לפנות בוקר ואני לא מסוגלת לצפות בזה. אחרי שהאמבולנס לקח אותה, ראיתי שהתקלחה לבד, שמה גופייה והתלבשה בלבן. היא מסרה את נשמתה לבורא בהילולה של באבא סאלי. היא אמרה לי לפני שנרדמתי: 'אימא אני אוהבת אותך, את האימא הכי טובה שיש בעולם'. שמה את הלחי שלה על שלי ואמרה 'שכינת האל מעלייך'. היא באה לתקן את העולם, והייתה לה נפש יותר מדי טובה לעולם הזה".

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: "משרד החינוך מביע צער עמוק על לכתה בטרם עת של התלמידה מעכו ושולח תנחומים כנים למשפחה. התלמידה לוותה על ידי הגורמים המקצועיים במשרד החינוך, והמשרד ממשיך ללוות את המשפחה בתקופה קשה זו. מפאת צנעת הפרט, לא ניתן להרחיב אודות הנסיבות. המשרד לומד את המקרה לעומק, ועד כה לא נמצא קשר בין האירוע הטרגי לבין חרם".

במנותק מהאירוע, משרד החינוך מדגיש כי קיימת מדיניות של אפס סובלנות לחרמות במערכת החינוך. המשרד מזמין כל תלמיד המרגיש כי אין לו מענה לפנות למוקד משרד החינוך למניעת חרם ודחייה חברתית בטלפון 6312*.

אובדנות היא תופעה הניתנת למניעה. במקרה שאדם בסביבתכם נמצא במשבר ועלול להיות אובדני, אל תהססו - דברו איתו, עודדו אותו לפנות לעזרה מקצועית והדגישו את חשיבות פנייה זו.
נסו לסייע לו לפנות לאנשי מקצוע בקהילה או לגורמי תמיכה ארציים:

ער"ן - בטלפון 1201
סה"ר - https://sahar.org.il
אל"י - 6935*