האיחור בטיול שהוביל לשינוי מפתיע

כשהייתי מחנך בתיכון הגענו בטיול השנתי לאחת מהאכסניות באזור המרכז, כאשר סיכמנו מראש עם מנהל חדר האוכל שנגיע בסביבות שמונה בערב. עקב בלתמי"ם ועיכובים, בסופו של דבר יצא שרק לקראת תשע וחצי האוטובוסים של הישיבה התיכונית הגיעו למתחם האכסנייה, כך שרק לקראת רבע לעשר התלמידים התחילו לאכול וזאת לאחר שיחה מיוחדת שרכז הטיול דיבר ועדכן את מנהל חדר האוכל אודות האיחור. זה מצידו הבטיח לו שהכול בסדר ושהוא יעשה הכול בכדי שהישיבה תהיה מרוצה.

תוך כדי נסיעה התלבטנו בין הרמי"ם, מה לעשות עם תפילת ערבית: מצד אחד ברור שרצינו שהתלמידים יתפללו לפני האוכל כי ידענו שאחרי שכבר יהיו שבעים הם ירצו ללכת לחדרים שלהם, ולך תתחיל לתפוס אותם עכשיו לתפילת ערבית, ומצד שני, אחד מהרמי"ם אמר שבטוח מנהל חדר האוכל משאיר במיוחד בגלל האיחור שלנו את הצוות שלו, וזה לא הוגן כי אם יש בצוות איזו עובדת שהיא אמא ורוצה כבר להיות בבית עם הילדים שלה, מה היא אשמה בזה שאיחרנו? ויותר מכך: מה היא אשמה בזה שמנהל חדר האוכל רוצה להוציא אותנו, לקוח ותיק וחשוב שלו מרוצים? האם באמת הכול צריך ליפול עליה?

לאחר התייצעות בין הרמי"ם החלטנו בסופו של דבר לדחות את תפילת ערבית בכדי שהעיכוב לא יהיה יותר גדול, ולא רק זה אלא שגם נגיד לתלמידים שהחלטנו לדחות את תפילת ערבית לאחר האוכל בכדי לא לגרום לעוגמת נפש לצוות, היות ושהוא גם ככה באיחור ובטח שפוך מכל היום.

מיד כשהתלמידים נכנסו אל חדר האוכל, רכז הטיולים החל לזרז אותם, ולאחר שיחה עם מנהל חדר האוכל הוא החליט להגיש את כל האוכל בפעם אחת ובנוסף לוותר על דבר התורה - הכל בכדי לקצר את הארוחה ולא למרוח אותה בגלל הבלת"מ, וכדי להתחשב בזמנם של צוות המטבח.

זו היתה הפעם הראשונה שהתלמידים בישיבה הצליחו לסיים ארוחה בשלושים וחמש דקות. בסיום הארוחה ניגשה לעבר רכז הטיולים אחת מעובדות המטבח עם המדים והכובע ואמרה לו. "רציתי להגיד לך תודה רבה שהיית כל כך רגיש והתחשבת בנו. רק שתדע שאני אם יחידנית ויש לי ילד שאני כל כך משתוקקת לראות אותו לפחות בסוף היום בגלל שאני עובדת כל כך קשה וכל כך הרבה שעות. בכל בוקר אני מכינה לו את האוכל שיכניס למיקרו וככה הוא בעצם מגדל את עצמו. היום בניתי על זה שאני אראה אותו, ובסוף הגיע האיחור הזה של הישיבה שלך. ועכשיו, בזכות ההחלטה שלך התקשרתי אליו והבנתי שהוא עוד ער, אז תודה על זה".

הייתי ליד רכז הטיולים, שממש התרגש מהמילים שלה, ולא יכולתי שלא לחשוב על הסיפור שאבא שלי שיחי' סיפר לי על "החפץ חיים" שבו אחד מהגבירים של העיירה הזמין אותו להתארח אצלו בשבת וה"חפץ חיים" התנה את הביקור בכך שהארוחה תהיה מאוד קצרה וכל דברי התורה שיאמרו בה, יהיו לאחר הארוחה כדי שהעוזרת תוכל להשתחרר לבית שלה ולהתחיל ולאכול את ארוחת ליל שבת שלה בעצמה ביחד עם המשפחה שלה.

בכל בית ספר, ישיבה ואולפנה יש את אב הבית, שלפעמים יכול להיות בגיל של הסבא של מנהל או מנהלת בית הספר או הישיבה או האולפנה. אותו אב בית צריך לדאוג לכיסאות ולסדר את הכל כי יש ביקור של המפקח, ולא כולם תמיד זוכרים שהוא כבר מבוגר בשביל לסחוב לבד את הכיסאות. רק השבוע ישבתי באספת הורים ואחרי 32 הורים ומיותר מכמה שעות רצופות כשכמעט שמצאתי את עצמי מותש, הגיעו כמה הורים מקסימים ועם הילדים שלהם - שהם תלמידים שלי - הגישו לי קרואסונים ושתייה, ועל הדרך לימדו את הילדים שלהם איך נראית סולידריות חברתית אמיתית. מעבר כמובן לכיבוד שהישיבה עצמה סיפקה לנו גם, הדרך שלהם מלמדת על זה שרואים אותך כמחנך.

במקרים כאלו אני נזכר בראש הישיבה, שאותו ראיתי אותו לפני כמה שנים עומד ליד הכיור ושוטף בעצמו כלים על בסיס קבוע. כששאלתי אותו מה הוא עושה, הוא ענה לי: "אני לא אוהב שאף אחד או אחת ינקו את הלכלוך שלי. גם אם קוראים להן 'מנקות' והן מקבלות על זה תשלום". איזה מלך.