"היא אמא לארבעה, אסור לסכן אותה": בן 19 הודה באונס מתמשך על ידי המורה שלו

ר' (19), צעיר דתי ממשפחה תומכת שסיים ישיבה תיכונית בהצטיינות, התגייס לקרבי ואחרי חודש התפרק ופונה לטיפול סביב דכאון קשה, במסגרתו הוא לא מצליח לתפקד - קשה לו לצאת מהמיטה. פסיכיאטרים אבחנו דכאון מג'ורי עמיד לטיפול. התסמינים דומים לפוסט טראומה אבל ר' שולל כל התרחשות של אירוע טראומטי בעבר. כשהפסיכולוג שואל אותו על מיניות בקשרים שהיו לו, ר' משתתק ואומר שהאמת היא שיש משהו שהוא לא דיבר עליו אף פעם, שהוא עשה משהו לא בסדר.

הפסיכולוג שואל אם יש מישהו בסכנה ור' משיב: "היא לא יכולה להיות בסכנה, היא אמא לארבעה ילדים", ופותח לראשונה את הסיפור שלו, שעליו חשב עד כה כ"קשר אסור שקרה באשמתי". בפועל מדובר בניצול מיני על ידי דמות חינוכית נשית. בטיפול הם מפרקים ומרכיבים מחדש את הסיפור למה שהוא באמת - אונס מתמשך והרסני.

מפחיד לשמוע: גם גברים פגיעים

הסיפור של ר' הוא אחד מסיפורים רבים שפוגשים ב"אורשינא בעיר" של עמותת עלם, כתובת רחוב להתייעצות לנערים וצעירים בנושאים של מיניות ופגיעה. עבור רובם המוחלט של הנפגעים והנפגעות השלב הראשון בהתמודדות הוא עצם ההבנה שהפגיעה התרחשה. פעמים רבות, בשלב הראשוני, ההבנה שמתרחשת פגיעה והמשמעויות שלה מאיימות יותר מהפגיעה עצמה.

אצל גברים שנפגעו ישנה התמודדות נוספת ומורכבת יותר שנובעת מהיחס החברתי לגבריות ולמיניות גברית. הנפגעים מתמודדים עם חוסר מודעות והכחשה החברתית רבת שנים לעובדה הכואבת שגם גברים מותקפים מינית ונאנסים. החברה מגדלת אותנו במטרה שנמלא ייעוד מגדרי - להגן על עצמנו ועל הסביבה שלנו, להיות חזקים ושורדים (ולא צריך להכביר במילים על הצורך החברתי הזה בתקופה קשה של מלחמה מתמשכת). גבר שמספר על פגיעה שובר את האמונה הבסיסית שגברים לא נפגעים מינית.

החברה מפחדת לדעת

הפגיעה המגדרית הקשה ביותר במקרים שבהם גברים נפגעו על ידי נשים היא ההשתקה הכפולה שהם מתמודדים איתה. הם מספרים לחברה עוד משהו שכולנו לא רוצים לדעת: גם נשים פוגעות מינית. שהחלוקה הבסיסית שקיימת אצלנו, שגברים הם הפוגעים ונשים הן הנפגעות, מפספסת חלקים שלמים וקשים של המציאות. כך, למשל, קיימת התפיסה המעוותת שניסיון מיני הוא תמיד טוב עבור גבר ובעייתי עבור אישה. כך נער שמנוצל מסווג כמי ש"שיחק אותה"; "באמת מסכן הילד, היד שלו נשברה מרוב הכיפים שקיבל במסדרונות בית הספר" או "מה אכפת להורים, הילדים יצאו קליברים", "בטח זו רק האמא שכעסה על הסיפור" ו"האבות קינאו שלא קראו להם", זה בין היתר מה שנכתב בתגובות לסיקור המורה לאנגלית מפתח תקווה שקיימה יחסים עם שני תלמידים בעוד תלמיד שלישי צפה מהצד.

מאות תגובות שמלמדות כמה רבים מזדהים עם התפיסה הזאת ואפילו לא מתביישים בה. אבל לא פחות מכעיס ומדכא, זה העובדה שתפיסות אלו מונצחות בתוך מערכות החוק והאכיפה; המורה הפוגעת הועמדה לדין משמעתי בלבד והתיק שנפתח במשטרה נסגר ללא כל פעולה- האם מורה גבר שאנס שלוש תלמידות היה זוכה להקלה?

יש עוד הרבה עבודה בשינוי השיח החברתי. לכולם יש אחריות בדרישה להכרה בפגיעות שבנים עוברים ובכך שישנן גם נשים פוגעות. רק מאמץ והשקעה בחינוך ושינוי חברתי בנושא ימנעו את הסבל של רבים כמו ר' ואחרים שחווייתם הקשה מושתקת. עכשיו, כשהטראומה סוף-סוף קיבלה הכרה, ר' מרגיש התקדמות בטיפול.

כותב המאמר הוא עו"ס אורי שרמן, מנהל המרכז, מטפל, מדריך, מנחה ופעיל חברתי במאבק באלימות המינית ובהכרה בהתמודדותם הייחודית של גברים שעברו פגיעה מינית