לא צריך להיות קומיקאי גדול או כשרוני במיוחד כדי להצחיק תינוקות. גם אמא, אבא או סבתא יכולים לעשות את זה בהצלחה רבה לא פחות. וכדאי שהם יעשו את זה לעיתים קרובות.
סוגי מבע שונים יובילו לתוצאות שונות ולכך שההורים יבינו טוב יותר את התינוק שלהם, ויחוו פחות תסכולים כשהתינוק יבקש מהם משהו. זה לא טיפשי לעשות פרצופים לתינוקות, ויש בזה הרבה מעבר להנאה מכך שהתינוק מחקה אותנו, מכיוון שהפרצופים תורמים לפיתוח הקשר הראשוני בין התינוק למטפלים בו. למה התינוקות שלנו צוחקים ונהנים כל כך מהפרצופים שאנחנו עושים להם, מה המימיקה של הפנים שלנו עושה להם בגיל הזה, ואיזה יכולות כל קוצ'י-מוצ'י או צקצוק שפתיים יכול לפתח בהם?
פרצופים כאמצעי לתקשורת
רות פדידה, מיילדת, מדריכת הכנה ללידה והנקה, מטפלת רב-תחומית בהריון ולידה ומחברת הספר "300 טיפים להריון ולידה" (הוצאת אורנית), מסבירה שישנן תיאוריות רבות המתארות את התפתחותו החברתית של התינוק, ואחת מהן היא התיאוריה הביהביוריסטית (התנהגותית). "לפי התיאוריה הביהביוריסטית, בעלי חיים ובני אדם משנים ומשכללים את התנהגותם בעקבות החיזוקים שהם מקבלים כתגובה למעשיהם. התניה זו פועלת כך שהיא מלמדת את הנבדק לנקוט בפעולה או להימנע מפעולה כדי להשיג את מבוקשו. גם החיוך הוא התנהגות נלמדת ומחוזקת על ידי הסביבה. החיוך הוא ראשית המגע החברתי של הילד, והוא מופק באמצעות רפלקסים. תגובת ההורים לחיוך של התינוק היא זו ההופכת אותו לתגובה מותנית אצל התינוק למראה פני הוריו או פנים אנושיות".
החיוך, למעשה, הוא הבסיס הראשוני לתקשורת בין המטפל הדומיננטי לבין התינוק. הפסיכולוג ההתפתחותי הנודע ג'ון בולבי מסביר כי ילדים המפתחים התקשרות תקינה להוריהם, יסללו דרך להתקדמות קוגניטיבית ורגשית בעתיד. תיאוריה זו, המכונה "תיאוריית ההתקשרות", מבוססת על ההנחה שבנפש הפעוט טבוע הצורך ליצור קשר עם הדמות המטפלת בו לצורך הגנה. מכיוון שכך, התינוק מבטא את הדחף הזה בהתנהגויות כמו: בכי, חיוך וצחוק, מתוך ידיעה שהן יגרמו להורה להיקשר אליו רגשית ולהגן עליו.
תקשורת שבה ישנם סוגים שונים של מבע היא תקשורת אפקטיבית יותר, מכיוון שסוגי מבע שונים יובילו לתוצאות שונות ולכך שההורים יבינו טוב יותר את התינוק שלהם, ויחוו פחות תסכולים כשהתינוק יבקש מהם משהו. אחרי הכל, בשלב הזה, שבין הלידה עד גיל שנה לערך, כשהשפה הדבורה עדיין לא חלק מהתקשורת - ההבעות, הפרצופים והבכי הם כלי התקשורת המשמעותיים ביותר של התינוק.
פיתוח זיכרון חזותי
כבר בימיו הראשונים יכול התינוק לשמור בזיכרונו תמונה חזותית, והפרצופים שהוא רואה הם בעצם תמונות שונות של הפנים המורכבות מאברי הפנים השונים. לדידו, בכל פעם שאנחנו עושים פרצוף, אנחנו בעצם מפרקים את חלקי הפאזל ומרכיבים אותו מחדש, ובכך מחזקים את כושר הזיכרון החזותי של התינוק.
זיכרון חזותי, כידוע, חשוב מאוד להתפתחות התקינה ומהווה בסיס לקריאה, לצילום של סימנים גרפים, אותיות ומילים. באופן הזה, המודעות של התינוק לחלקי הפנים גדלה, ובכך בעצם מונחות אבני היסוד ליישום יכולת ההמשגה של הרך הנולד. תוך כדי משחק אפשר, למשל, להוציא לשון ולומר "לשון", לחייך ולהצביע על הפה ולומר "פה", ולכווץ את המצח ולומר "מצח".
יכולת החיקוי של התינוק מכונה בשפה המקצועית מימיקה. "התינוק הוא יצור חברותי ובעל יכולת חיקוי, ומכיוון שכך הוא יחקה את פני הוריו או פרצופים אנושיים שהוא רואה", מסבירה פדידה. "אם נוסיף ליכולת החיקוי של התינוק את ההתפתחות ההדרגתית של חוש הראייה, נקבל יכולת מוגברת של התעניינות בפנים".
האם יש קשר בין ההבעה להרגשה?
"אני נוטה להאמין שכן, אך זהו קשר שנלמד כבר בשלב העוברות. אנו נחשפים ליותר ויותר מחקרים שבודקים את ההתנהגות העוברית ומהם אנו יודעים כי לעובר יש יכולת למידה כבר בעודו ברחם. חיוך או כעס לאחר שהתינוק נולד מתחברים אליו בתחושות ובקולות המוכרים לו מהזיכרון העוברי. דיבור בקול רך ומרגיע גורם לו לחוש נאהב ורצוי, לא משום שהוא מבין את המילים אלא משום שהוא מכיר את צליל הקול ונעימתו מהתקופה העוברית".
"ידוע כי העובר מקבל מסרים רגשיים מהאם, וכשהאם חשה בשמחה המציפה אותה מופרשים בדמה הורמונים העוברים תהליך ביו-כימי ומגיעים לעובר דרך השילייה. העובר חש את אותן תחושות שהאם חשה, ולכן הוא יידע גם לאחר הלידה לפרש את השמחה ולהגיב אליה", מדגישה פדידה.
הבעות בתוך הרחם
הספר "החיים המסתוריים של התינוק טרם לידתו" (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן) שכתבו ד"ר תומס ורני וג'ון קלי, מספר על מחקר שנעשה על תחושות של עוברים, מציינת פדידה, החושף את אחת הדרכים שבהן מתחילות התכונות האישיות להתפתח ברחם. "לפי מחקר זה, יחד עם קווי האופי, כבר ברחם מתפתחים אצל התינוק גם אהבות, שנאות, פחדים, ביעותים ואפיוני התנהגות מובהקים המעניקים לו את אישיותו, כתוצר של תגובה נלמדת. הרחם הוא המקום שבו מתחילה הלמידה המיוחדת הזו ולכן ברור כי תינוק מבחין בין הרגש המוביל להבעה מסוימת לבין ההבעה עצמה".
אך, מעבר לכל התיאוריות והמחקרים, פדידה מעידה על כך מניסיונה בחדרי הלידה: "מיד כשהתינוק נולד, ולעיתים עוד בטרם לידתו, אפשר לראות את התגובה שלו למצבי רוגע ושלווה או לחץ ומתח מסביבת הלידה או מהוריו. בעיניי, התינוקות הם יצורים רגישים וחזקים כאחד, והם מצוידים בכלים חכמים המאפשרים להם להתאהב ולהיות נאהבים, כדי לגרום להורים להגן עליהם".
הכתבה התפרסמה במגזין הורים וילדים. לקבלת מגזין מתנה לחץ כאן.