כדור שינה. זה היה שמי השני בעידן שלפני אלה. כמו חייל בטירונות, נרדמתי בכל מקום אפשרי: באוטובוס, ברכבת, על הכיסא בארוחת הערב. פשוט עוצמת עיניים ומריירת. שעתיים אחרי זה, הייתי מתעוררת עם סימן של ידית על הלחי ומבקשת עוד. בחודש התשיעי להריון, בעודי מתגלגלת מהקצה האחד של המיטה למשנהו, זה היכה בי: נותרו לי שלושה שבועות גג ליהנות מתרדמת החורף שלי.
חשבתי לעצמי, בתמימות של הריונית ראשונה, שאוכל להתמודד עם הכל: הנקה, שיניים, קקי בשלוש לפנות בוקר, גזים, בכי בלתי פוסק ומה לא. אבל בלי כמה שעות שינה רצופות, אני חצי בנאדם. איזה חצי? בקושי שליש. גמלה בליבי החלטה: אני אתן לתינוקת הזאת את חיי, אבל לא את לילותיי.
שש שעות שינה? אלוהים, תודה!
ואז היא הגיעה והתגלתה כתינוקת נורמטיבית לחלוטין: כזאת שלא ישנה. ואם היא כבר עושה טובה ועוצמת עין, זה קורה בנסיעה, מה שמטרפד כל סיכוי שאצטרף לחגיגה. אלה, מסתבר, ירשה גנטיקה הפוכה משלי: השינה שלה טרופה וקצרה, והמקום היחיד מלבד המכונית שנוח לה להירדם בו - זה הידיים של אמא שלה. כל מצב אחר פשוט לא בא בחשבון. ניסיונות ההרדמה העיקשים שלי נחלו כישלון חרוץ והסתיימו בסשן מטורף וקולני של "10 אצבעות לי יש". הקטנה הזאת חיה על שעתיים מפוצלות. בכל יום. ואני חיה על עוד פחות מזה.
ביום שבו ראשי צנח שמוט על צלחת פירה קר, הבנתי שאני נכנסת באמוק בקרב על השינה. בחנתי את האפשרויות (אטמי אוזניים, ניצול אינטרסנטי של הסבתות, לרדת מהארץ) ובסוף החלטתי לנסות "האכלת חלום", לפי שיטתה של הלוחשת לתינוקות.
הרעיון פשוט: כשלוש שעות אחרי שהקטנה לוגמת את מנת הערב שלה (סביב 19:30-20:00), אני מעניקה לה מנת לילה תוך שהיא ישנה. זה אמור לחסוך את היקיצה הטבעית והמורעבת סביב שתיים בלילה. יש שמתנגדים לעשות דבר נגד שיקולו המוחלט של התינוק, אני החלטתי שזה שווה ניסיון. לא יהיה טוב, אעצור באחת.
מדובר בהאכלה יעילה לעילא: הקטנה ישנה, שולקת את הבקבוק בקצב מהיר יחסית והבונוס הוא שנחסכת מאיתנו אפיזודת ההרדמה, שבמהלך היום נמשכת שעה שלמה ואף יותר.
וראו זה פלא, אלה התעוררה בחמש לפנות בוקר. חמש! מי היה מאמין? שאני, כדור שינה בדימוס, אתעורר כקפיץ ערני אחרי 6 שעות שינה ואודה לאלוהים על שנת לילה איכותית. אבל כך היה. אלה נרדמה ב-20:30, אכלה מתוך שינה ב-23:00 וישנה עד חמש, לעיתים אף משכה עד חמש וחצי. ילדה של אמא ממש.
הו, הרגרסיה
"אז איך היא ישנה בלילה?", שאלה אותי מיכל בגינה. "הממ, אנחנו לא מדברים על זה", עניתי בקריצה. פתאום מצאתי את עצמי חסידה של עין הרע שמדברת ב"טפו טפו טפו" ומשליכה חמסות לאוויר. "לי דווקא אין בעיה לספר", אמרה לי מיכל, "שנועה ישנה משמונה עד שמונה".
וזאת הבעיה עם שינה של תינוקות; אתה נהיה גרידי. אתה שוכח שעד לפני חודש חיית על ואליום וספרת כבשים ונמרים ואריות וראית פסוקו של יום וצחקת בגלל בדיחה של אסתי זקהיים בשידור חוזר מ-2007 של פסטיבל מספרי הסיפורים של חולון. אתה לא מבין איך זה שדווקא הילד שלך פיספס את הפרק ההוא בספר התינוקות, שמדבר על כך שבשלב הזה הוא כבר אמור לישון 12 שעות.
ואם לא די בכך, אז גם הגיעו השיניים. הו, הרגרסיה. בלילה הראשון היא העלתה חום במהירות שבה אני מפרקת סיר ג'חנון. התעוררנו בלילה, עמדנו לצידה כשהיא שטופת זיעה וליבנו יצא אליה. העברנו אותה למיטתנו, ובילינו לילה לבן ודואג. עטפנו אותה באהבה ובמטליות לחות. נשארנו ערים הרבה אחרי שהיא נרדמה, בלי צל של תסכול. מי בכלל חושב על שינה כשהדבר המדהים הזה קודח מחום, מתנשף וסובל? יומיים אחרי, השן בקעה, החום ירד, אבל אלה חזרה לגיל חודש. התעוררה כל שעה ורצתה ידיים. זה חמוד בפעם הראשונה. בפעם החמישית, זה פשוט צועק הרעת תנאים. הפרת חוזה.
סליחה, חמודה, את קצת מבולבלת. שן קטנטנה כמעט בלתי נראית לא תשבור שגרה טובה. נזכרתי בכל אותם לילות בהם נתקלתי בארונות, שכחתי מפתחות, ובזבזתי קונסילרים על בסיס יומי והיה לי ברור שאף שן, קדמית או אחורית, תחתונה או עליונה, לא תנצח אותי.
אז עמדתי ליד מיטתה, ניסיתי את שיטת "הרם-הורד", שרתי, המהמתי, זמזמתי, זייפתי. כשזה לא עזר, ניסיתי לדבר על ליבה, להסביר לה שככה לא בונים מדינה ושהסכמים צריך לכבד. כנראה שחפרתי מספיק. שלושה לילות אחר כך, היא חזרה לעצמה. ואני למיטה.
בסופ"ש האחרון נסענו, רק אני והצמוד, ללילה בצימר. התוכנית הייתה לישון. לישון צהריים. ערביים. לילה. בוקר. צהריים. סקס ולישון. בשבת בבוקר, התעוררתי כמו פנתרה בשמונה וחצי, מוכנה ליום חדש, כשאני מזמזת לעצמי "בוקר טוב עולם, מה שלום כולם". זהו, עם תינוקת בת עשרה חודשים בבית, השינה שלי נדפקה לנצח. אבל אז הבנתי: יש דברים ששווה להתעורר למענם והם הרבה יותר טובים מסימן של פיקה על המצח. מי היה מאמין?