500 ימים למלחמה: משפחות החטופים בעצרת חירום בקריאה לשחרור יקיריהן משבי חמאס

משפחות החטופים ומפגינים רבים נוספים מקיימים הערב (שני) בכיכר החטופים בתל אביב עצרת חירום לציון 500 ימים שבהם מוחזקים בשבי חמאס 73 חטופים, בקריאה "לשחרר את כולם מהגיהינום - עכשיו". הפגנות למען שחרור החטופים מתקיימות הערב במוקדים נוספים ברחבי הארץ. שורד השבי יאיר הורן, ששוחרר בשבת האחרונה, העביר מסר שהוקרן בעצרת: "שואלים אותי מה אתה צריך - רק דבר אחד, תחזירו לי את אחי".

בעצרת נאמו, בין היתר, עופרי ביבס לוי, אחותו של שורד השבי ירדן ביבס, עומרי שתיוי, אחיו של החטוף עידן שתיוי, שורדת השבי דניאל אלוני, גיסתו של החטוף דוד קוניו ושורדת השבי אביבה סיגל, אשתו של שורד השבי קית' סיגל. הזמר עדן חסון, ודניאל וייס מבארי, ישירו במהלך הטקס.  

יאיר הורן אמר במסר מצולם שהוקרן בעצרת: "שלום לכולם, שמי יאיר הורן, שוחררתי לפני יומיים משבי החמאס אחרי 498 ימים. אני הייתי שם, הייתי במנהרות החמאס, אני חוויתי את זה בגוף שלי. ואני אומר לכם - אין לחטופים זמן, אין לנו זמן. חייבים להחזיר אותם עכשיו. כולם שואלים אותי, מה אתה צריך? ואני עונה להם: אני צריך רק דבר אחד, תחזירו לי את אחי. תחזירו לי את אחי ואת כל החטופים".

עופרי ביבס לוי, אחותו של ירדן ביבס, אמרה: "עברו 17 ימים מאז שירדן חזר. 17 ימים שאני כבר לא דואגת האם הוא אכל או שתה, איפה הוא ישן. 17 ימים שאני לא תוהה אם הוא חי או מת, שאני כבר לא מפחדת שכל רגע שלו עלול להיות האחרון. 17 ימים מאז שהוא חזר, אבל הוא עדיין לא פה. במילותיו: 'שרדתי בשבי רעב, חרדה, פחד, אי ודאות והתעללות פסיכולוגית. עכשיו אני פה אבל החיים שלי עדיין בשבי. אין רגע שאני לא חושב על המשפחה שלי. על שירי, אריאל וכפיר ותוהה מתי הם יחזרו אלי והסיוט הזה יגמר'. המאבק שלנו עדיין לא הסתיים. 500 ימים ששירי, אריאל וכפיר שם. 500 ימים שאני לא יודעת מה עלה בגורלם, מי מחזיק בהם, מה מצבם. 500 ימים של פחד מוות. 500 ימים שירדן בלעדיהם".

"אני מתרגשת לדבר פה היום ולדעת שירדן במקום בטוח ושהוא צופה בי. שהוא צופה בכם, שהוא רואה עד כמה נלחמנו עליו וכמה אנחנו ממשיכים להילחם על המשפחה שלו, על החבר הכי טוב שלו, על החברים מניר עוז, על כולם. אני עומדת פה, מצפה ודורשת ומתפללת לחזרתם של משפחתו - שירי, אריאל וכפיר. אני משפילה מבט אל מול המשפחות שאהובן לא אמור לחזור בשלב זה של המתווה".

עומרי שתיוי, אחיו של עידן שתיוי שבישראל הודיעו כי גופתו מוחזקת בידי חמאס, אמר: "ב-7 באוקטובר 2024, בדיוק שנה אחרי שעידן נחטף, הודיעו לנו שעידן לא בחיים. אבל עד שעידן לא כאן אי אפשר לקבוע דבר. מבחינתי הוא חי. מחויבותה של מדינת ישראל לאזרחיה היא לשלם את מחיר ההפקרה, להביא את כולם לכאן ורק אז, וכשצריך, לגבות מחמאס בחזרה את המחיר בריבית. עידן צריך לחזור הביתה, לאדמת ישראל. לארץ שהוא כל כך אוהב. בין אם למנוחת עולמים או לשיקום. יחד איתו, גם אני חטוף. המשפחה שלי חטופה. כל עם ישראל חטוף. וכולנו חייבים להשתחרר".

יעל אלכסנדר, אימו של עידן אלכסנדר, אמרה: "שנה וארבעה חודשים שאני מחכה לשובו של עידני שלי. ‏‎500 ימים. 500 ימים. ‏‎ב-500 ימים אפשר להקיף את העולם לפחות 3 פעמים. ב-500 ימים אפשר לאכול 1,500 ארוחות משפחתיות, לבלות 12,000 שעות עם המשפחה, עם חברים. אפשר לעשות מסע רגלי בארה"ב מחוף לחוף, פעמיים. לראות 500 שקיעות יחד. ‏‎אבל עידן ושאר החטופים לא עשו אף אחד מאלה".

"במשך 500 ימים הוא נמצא בחושך במנהרה  מתחת לאדמה, בלי אור שמש, בלי החיבוק של אימא, בלי לדעת מתי זה ייגמר. ‏‎500 ימים של פחד, של רעב, של חוסר ודאות בלתי נתפס. ‏‎עידן אמר שכל יום הם מתים 1,000 פעם בשבי של חמאס. ב-500 ימים זה חצי מיליון פעמים שהוא מרגיש ככה. ‏‎ומה אם במקום 500 ימים, היו מקדישים כאן 500 שעות רצופות, רק לשחרור שלהם - בלי להתעסק בשום דבר אחר. 500 שעות עד שיעלה עשן לבן, עד שתהיה עסקה כוללת, שתחזיר את עידן וכל החטופים הביתה. בפעימה אחת".

איילת סמרנו, אימו של יונתן סמרנו, אמרה: "מישהו יודע לומר לי אם יונתי שלי נושם? האם יונתי שלי חוזר? מתי הוא חוזר? איך הוא חוזר? תנו לי לספר לכם כמה הוא חסר. יונתן מילא את חיינו בכל דקה, בכל שנייה, מהרגע שנולד ועד שנחטף. 500 ימים שאין לי את זה. די, אני לא נושמת. אלוהים. אני רוצה את הבן שלי. יונתי שלי לא שקוף. יונתי שלי חטוף 500 ימים יותר מידי".

אביבה סיגל, אשתו של קית' סיגל שחזר החודש מהשבי - ושהייתה חטופה בעצמה ושוחררה בעסקה הראשונה, אמרה: "אני יודעת מה זה להיות בעזה, אני גם יודעת מה זה לדאוג למשהו בעזה, הסבל הנוראי שם בלתי נסבל. כשהייתי חטופה לא נתתי לעצמי לרגע להרגיש, הרגש היה כל כך כואב שניסיתי לברוח במחשבות כדי לא להרגיש. 500 ימים שהחטופים לא יודעים מה יקרה מחר, האם הם יחיו או ימותו, האם יתנו להם מכות, ירעיבו אותם שוב פעם, או שהם בכלל נשכחו שם. חייבים להחזיר אותם מהגיהינום עכשיו".

אביבה הוסיפה ואמרה: "זה מה שקית' מספר. מתוך 484 הימים שהיה בעזה הוא היה חצי שנה לבד. הוא שכב על מזרון, על הרצפה, בחדרון קטן מאוד. לבד, מורעב, כשהמזון היחידי שבא לפיו זה פיתות עם עובש או כאלו שרופות, שאינן ראויות למאכל אדם. באחד הימים המחבל שהיה איתו בא אליו ונתן לו בעיטה בצלעות, בשיא הכוח, ירק עליו וקרא לו 'יא כאלב', בלי סיבה. פשוט כי זה מה שהוא רצה לעשות. באחד הימים המחבל כיון עליו את האקדח ואמר לו עכשיו אני יורה והורג אותך".

דניאל אלוני עלתה לבמה לצד אחותה, שרון אלוני-קוניו, שבעלה דוד עדיין מוחזק בעזה - ושאות חיים התקבל ממנו היום. דניאל ואלון שוחררו שתיהן בעסקה הקודמת. דניאל אמרה: "500 ימים מאז שנחטפתי יחד עם בתי הקטנה אמיליה לתוך החושך. 500 ימים שהמשפחה שלי, יחד עם כל אזרחי מדינת ישראל, חיים בין תקווה לייאוש. אני ואמיליה חזרנו, אבל הלב שלנו שבור, כי דוד גיסי האהוב ואריאל אחיו עדיין שם. בתוך החושך המוחלט – חושך שממשיך לרדוף אותי גם עכשיו, בחלומות הקשים, בימים ובשעות שאין בהם מנוחה".

"500 ימים שהאחים שלנו חיים בפחד מוות. שם במנהרות הם לא יודעים אם בעוד 2 דקות הם עדיין יהיו בחיים. אני לא מאחלת לאף אחד לחוות פחד מוות כזה במשך 500 ימים ולילות ברציפות. ובכל הזמן הזה, המדינה לוקחת את הזמן. מקבלי ההחלטות לא ממהרים - הם פועלים בשלבים, בפעימות. אבל האויב שלנו לא עובד בפעימות – שם במנהרות, כל פעימה של הלב היא זעקה לחיים. כל רגע שהם שם הוא נצח של סבל, של התעללות, של פחד מוות בלתי נגמר".

נוגה וייס שנחטפה ושוחררה בעסקה הקודמת, ושאביה אילן וייס ז"ל נרצח ונחטף לעזה, אמרה: "אימא שלי ואני חזרנו בעסקה ביום ה-50. שרדתי 50 ימים בשבי, וזה מרגיש כמו נס. אבא שלי נרצח ונחטף והוא חייב לחזור. הוא חייב לקבל את הקבורה הראויה שמגיעה לו. מגיע לי לבכות על הקבר של אבא שלי. אני אמנם חזרתי, אבל השיקום האמיתי יתחיל רק כשכולם יחזרו - החיים לשיקום בחיק משפחתם, והנרצחים לקבורה ראויה כמו שמגיעה להם".

"כל רגע שחולף הוא סכנה, סכנה לחיי החטופים החיים, וסכנה להיעלמות החללים. אנחנו חיים בפחד מהרגע שבו יהיה מאוחר מדי. אני רוצה גם להודות לציבור שמגיע ותומך במשפחות, זה נותן לנו כוח לראות אתכם כאן בכל עצרת ולדעת שאנחנו לא לבד. אני נוגה וייס, ואני אתחיל לנשום באמת רק כשכולם יחזרו - החיים לשיקום והחללים לקבורה. כולם כולל כולם. בעסקה הנוכחית. ברצף, בלי עצירות. בלי גרירת רגליים ובלי לוותר על אף אחד. כי לוותר עליהם זה לוותר עלינו. עד החטוף האחרון".