"הקיבה התכווצה, לפעמים הביאו מים ולפעמים לא": החטופה שחזרה במצב הקשה ביותר מדברת
אלמה אברהם בת ה-84 הובהלה מיד עם חזרתה לבית החולים, כשחום גופה עמד על 28 מעלות בלבד – והדופק על 40 • 50 יום אחרי, היא מתחילה להתאושש – ומספרת על התנאים הקשים בשבי ועל המשחק, שבע בום, ששיחקה עם עצמה בראש כדי לא להשתגע לבד במנהרות • "נתנו לי שישה תמרים ביום – וזהו" • ממיטתה היא ביקשה: "להחזיר אותם עכשיו"
בפעם האחרונה שראינו את אלמה אברהם בת ה-84, היא נישאה על ידיהם של מחבלי חמאס שהעבירו אותה מעורפלת הכרה לצלב האדום. היא חזרה מהשבי בסכנת חיים עם חום גוף של 28 מעלות, דופק 40, והוטסה בטיסת חירום לבית החולים סורוקה, שם נלחמו על חייה.
50 ימים לאחר מכן היא עדיין מאושפזת, וחוזרת לאט לאט לדבר. "עכשיו יותר טוב. אחרי כל הטיפולים", היא אומרת. "אין לי כוח בכלל לדרוך על הרגליים". כשהמחבלים מצליחים לפרוץ את דלת הממ"ד שלה, היא מקבלת החלטה של רגע - לאסוף את התרופות שלה בתוך שקית ולא לעזוב.
זו הייתה ההחלטה שכנראה לימים, הצילה את חייה. ילדיה מגלים שהיא נחטפה בזכות תמונה שעולה לטלגרם בה היא נראית יושבת רכובה על אופנוע, מוקפת מחבלים, כשידה חבושה. היא סיפרה שבכלל לא הבינה מה מתרחש סביבה – עד שהגיעה לעזה.
"נסעתי על האופנוע שזה היה בדרך לא דרך, דרך השדות, הכול קפיצות כאלה. זו הייתה דרך קשה מאוד. כשהגענו לעזה, אז ברחוב שם עמדו אנשים ושרפו לי את היד עם משהו, לא יודעת עם מה. זה היה כואב", משחזרת אלמה. באותו יום המחבלים מורידים את אלמה למנהרות, והיא מוחזקת שם לבדה לאורך כל ימי השבי. "זה לא היה כיף גדול להיות שם, בחושך, בלי טיפה של אור. כל בוקר הביאו לי איזה 6 תמרים וזהו, לכל היום".
לשאלה איך שרדה, הייתה לה תשובה קצרה ומצמררת: "הקיבה התכווצה, אז אני לא הרגשתי רעב. לפעמים נתנו לי מים ולפעמים לא". כדי לשמור על שפיות, היא מספרת, "שיחקתי לי איזה משחק בראש, שבע בום". יותר מ-50 ימים עברו מאז שחזרה, זמן נצח עבור מי שנשאר שם מאחור. "זה מה שהכי צריך לעשות – להחזיר אותם", אומרת אלמה ממיטתה.