בכנס הכי מסתורי באירופה הבנתי שכל הקונספירציות נכונות. עכשיו מה עושים עם זה

על גדות אגם מאג'ורה היפהפה שבאיטליה, בין הרים מושלגים לשדות מוריקים, התאספו בסוף החודש שעבר כ-400 אורחים בכנס מיוחד שהתקיים במלון גראנד הוטל דינו היוקרתי. מטרת הכנס – לנהל סימפוזיון סביב השאלה כיצד להמשיך לחקור את נושא החוצנים והאינטליגנציה הלא-אנושית, או כמו שמכנים אותה בקהילה, "התופעה", וכיצד לתווך אותה לציבור הרחב בצורה קוהרנטית ומדעית. שימו לב לניסוח: השאלה אם התופעה קיימת והאם יש חוצנים כלל לא על הפרק, כי כל המשתתפים בכנס כבר מזמן הפסיקו לשאול אותה.

אני יודע מה אתם חושבים, 'עוד כינוס של חבורת תימהונים', אבל תנו לי להציג לפניכם את הנוכחים. יוזמי הכנס הם פרופסור גארי נולן מאוניברסיטת סטנפורד, מדען בעל שם עולמי בחקר אימונולוגיה וסרטן, יזם שהקים חברות ביוטק ומכר אותן בעשרות מיליוני דולרים. לצדו ד"ר פיטר סקאפיש, אנתרופולוג מאוניברסיטת ברקלי. השניים הקימו לפני שלוש שנים את מכון המחקר "סול פאונדיישן", עמותה ללא כוונת רווח שמטרתה המוצהרת היא להביא את תופעת החוצנים לקדמת הבמה ולמחקר האקדמי העולמי.

בין הדוברים היו מדענים בעלי שם ומומחים בתחומם, אסטרופיזיקאים, חוקרי מדעי המחשב, פילוסופים, חוקרי דת ומשפט וכן אנשי צבא וביטחון בכירים לשעבר. מלבדם היו גם אנשי קרנות הון סיכון עם כיסים עמוקים שמבינים שפיצוח הטכנולוגיה החייזרית הוא תחום עם פוטנציאל כלכלי אדיר, "מתנסים", כלומר אנשים שחוו מפגש עם התופעה באופן אישי, וכן אנשי תקשורת, כולל אני.

אז איך הוזמנתי לאירוע יוקרתי שכזה? בחודשים האחרונים פרסמתי כאן במגזין סוף השבוע של mako שתי כתבות בנושא. הראשונה עסקה בדיון מיוחד שערך הקונגרס האמריקאי בעניין התופעה, והשנייה במתנסה דן יעקובי מקדימה, שמצא לטענתו באתרי נחיתה של עב"מים בשנות ה-90 אבנים מסתוריות. האבנים נבדקו על ידי ד"ר לכימיה ממכון ויצמן שמצא בהן נתונים חריגים שעשויים להוכיח שייתכן שמדובר בשאריות של טכנולוגיה לא-אנושית. לאחר ששלחתי למארגן הכנס, פרופסור נולן, מייל עם הסיפור על האבנים מקדימה, הוא יצר איתי קשר. הוא החליט שברצונו לבדוק את האבנים במעבדה שלו, הזמין אותי לכנס וביקש שאביא איתי חתיכות. ככה מצאתי את עצמי מסתובב עם כל הסלבס של עולם החייזרים כשבתיק שלי אבנים מהשרון.

יוזמי הכנס הם פרופסור גארי נולן מאוניברסיטת סטנפורד, מדען בעל שם עולמי בחקר אימונולוגיה וסרטן, יזם שהקים חברות ביוטק ומכר אותן בעשרות מיליוני דולרים. לצדו ד"ר פיטר סקאפיש, אנתרופולוג מאוניברסיטת ברקלי

הגעתי לכנס ביום שישי בערב לאחר נסיעה של כשעה וחצי ממילאנו בדרכים כפריות. הלובי עם הספות הגדולות והפאטיו שפונה לאגם אכלס את רוב המשתתפים, רובם הכירו כבר מקבוצת הסיגנל (כמו וואטסאפ, אבל מאובטח יותר) שנפתחה שבוע לפני. האוויר התמלא בהתרגשות ושמחה, והאבן מקדימה התקבלה בהתלהבות גדולה. כיף להיות בחברת אנשים שאין צורך לשכנע אותם או להתווכח איתם שהתופעה אמיתית, אלא פשוט חולקים איתך את התשוקה והרצון להנגיש אותה לציבור הרחב.

בין כל השיחות המרתקות שניהלתי עם באי הכנס, ניצלתי את ההזדמנות כדי להראות סרטון של כדור אור בלתי מזוהה שצילמתי בהרי הכרמל לשרה גיים, מדענית שייעצה לקונגרס האמריקאי בחקירת התופעה. זה הזמן להזכיר את אירועי הפרקים הקודמים – ביולי 2023 התקיים בקונגרס האמריקאי דיון היסטורי בו העידו בכירים לשעבר בצבא האמריקאי על מפגשים עם כלי טיס בלתי מזוהים שמקורם לדעתם בטכנולוגיה לא אנושית, ואף הציגו סרטונים של המפגשים הללו. הקונגרס נכנס לתמונה אחרי תחקיר מעמיק שפורסם בניו יורק טיימס בדצמבר 2017 וחשף את העובדה שבמשך שנים, ניהלה ממשלת ארה"ב תוכנית סודית בתקציב של מיליוני דולרים שמטרתה הייתה לחקור תופעות אוויריות בלתי מזוהות. לשמחתי גיים לא טרחה להסביר לי מה שאני מראה לה בסרטון זה לוויין או סתם פנס תקול, אלא עצם בלתי מזוהה הלכה למעשה.

למחרת בבוקר, אחרי ארוחת בוקר מפוארת בחדר האוכל הענקי (מי אמר מכונת הזרקת קרם בשלושה טעמים לקרואסון ולא קיבל?), התכנסנו באולם האירועים של המלון. העברתי שם שלושה ימים של הרצאות, חלקן מדהימות יותר וחלקן פחות, וברשותכם אשתף אתכם בשלוש המשמעותיות בעיניי שמדגימות בצורה מדעית, טהורה וכזו שעברה ביקורת עמיתים, שאנחנו לא לבד ביקום. אפשר לטעון שאנחנו קומץ הזויים, אפשר לטעון שאנחנו סתם אנשים שבאו לעשות קצת פאן ומינגלינג, אבל מה שאי אפשר לטעון זה שאין בהרצאות הללו, ולו מעט, חומר למחשבה.

עוד הרבה לפני הרוסים

ההרצאה הראשונה בכנס, ולא במקרה, הייתה של כוכבת השעה בעולם היופולוגיה (Ufology), או בעברית עב"מולוגיה, התחום העוסק בלימוד תופעת העב"מים. ד"ר ביאטריס ויאריאל היא אסטרונומית שעובדת במכון הנורדי לאסטרונומיה ופיזיקה תיאורטית בסטוקלהום, שוודיה. ד"ר ויאריאל, מדענית צעירה ומבטיחה, לקחה על עצמה פרויקט שאפתני – לבדוק מה קרה בשמיים לפני שהתחלנו לשלוח אליהם דברים כמו לוויינים וחלליות. היא סרקה תמונות של החלל שנלקחו על ידי טלסקופים ומכוני מחקר לפני אוקטובר 1957, הזמן בו הרוסים שיגרו לחלל את ספוטניק 1, הלוויין הראשון בהיסטוריה, וגילתה כמויות אדירות של אורות שלעין הרגילה עשויים להיראות כמו כוכבים שיום אחד הם שם, ולמחרת הם כבר לא. את אלה היא מכנה "טרנזיינטים", גופים שנראים ומתנהגים כמו החזרי אור מאלמנט שטוח שנמצא בגובה רב.

בני האדם לא שיגרו שום דבר טכנולוגי לחלל בימים האלה, אבל בכל זאת, ד"ר ויאריאל זיהתה מאות אלפי טרנזיינטים. אם לא די בכך, היא גם מצאה קורלציה בין כמות גדולה של גופים כאלה בלוחות הצילום לניסויים גרעיניים (הקשר בין התופעה לפעילות גרעינית הוא עניין ידוע בפני עצמו) ולאירועי צפיית עב"מים המוניים ומשמעותיים, הבולט שביניהם הוא צלחות מעופפות שריחפו מעל הבית הלבן ב-1952. שני מאמרים מדעיים שפרסמה ד"ר ויאריאל בנושא עברו בהצלחה ביקורת עמיתים ופורסמו בכתבי עת מדעיים יוקרתיים, כמו מגזין Nature.

תנו לזה לשקוע רגע. המדע היבש, המחמיר, שמתעסק רק במה שאפשר למדוד ולהוכיח, קיבל באופן רשמי את התזה של ויאריאל על מאות אלפי גופים מלאכותיים שהסתובבו בשמיים לפני ששמנו שם כאלה בעצמנו. בשלב הזה, כל מה שנותר לי זה לתהות אם יכול להיות שהצטרפו למסיבה מאוחר מדי.

מרוב עצים לא רואים עב"מים

אם ד"ר ויאריאל מייצגת את הדור החדש של המדענים שעוסקים בתופעה ומתווכים אותה לעולם, חוקר העב"מים הצרפתי ד"ר ג'ק ואליי הוא מי שהעביר לה את הלפיד. בגיל 86 הוא נחשב לאגדה מהלכת, מתמטיקאי, אסטרופיזקאי ודוקטור למדעי המחשב שהחל לחקור את התופעה כבר בשנות ה-60. ואליי כתב עשרות ספרים בנושא ושימש השראה לדמות של המדען הצרפתי בסרטו של סטיבן ספילברג, "מפגשים מהסוג השלישי". לאורך השנים הוא נחשף לחומרים ודוגמאות שהשאירו אחריהם עב"מים, ולכן כשראיתי אותו בלובי של המלון ביום שלפני הכנס, התגברתי על ההתרגשות (לחובב עב"מים כמוני הוא שקול למייקל ג'ורדן או טום קרוז), הצגתי את עצמי וביקשתי שיעיף מבט באבן שקיבלתי מדן יעקובי. "בחיים לא ראיתי דבר כזה", הוא אמר, "תן לגרי (פרופסור נולן) לבדוק".

כשהגיעה השעה להרצאה שלו בכנס ההתרגשות באולם הייתה גדולה. אני מניח שרוב המשתתפים מכירים את עבודתו של ואליי היטב ותהו מה יש לו לחדש להם, והוא, שמודע היטב לגודל מעמדו, פתח את השיחה בהתנצלות. "המקרה אתאר לכם הוא יבש, אין בו אקשן ואין בו דרמה. מה שכן יש בו זה פיזיקה ברמה של תיכון ונתונים מדעיים שבזכותם פרסמנו, עמיתיי ואני, מאמר שעבר ביקורת עמיתים והתקבל על ידי הקהילה המדעית. מי שירצה לפקפק במקרה הזה יצטרך להתמודד עם המדע, לא עם חוקרי עב"מים".

בגיל 86 ד"ר ג'ק ואליי נחשב לאגדה מהלכת, מתמטיקאי, אסטרופיזקאי ודוקטור למדעי המחשב שהחל לחקור את התופעה כבר בשנות ה-60. ואליי כתב עשרות ספרים ושימש השראה לדמות של המדען הצרפתי בסרטו של סטיבן ספילברג, "מפגשים מהסוג השלישי"

הוא סיפר לקהל שבשנת 1967, עת סיים את עבודת הדוקטורט שלו על אינטליגנציה מלאכותית (כן, כבר אז זה היה עניין), פנה אליו חיל האוויר האמריקאי ושכר את שירותו בתור יועץ לפרויקט Blue book שנועד לחקור את התופעה. בניסיון להרגיע את דעת הקהל אחרי המקרה של 1952, פתח חיל האוויר האמריקאי במחקר ואסף תיעוד של עשרות אלפי מקרים ותצפיות משונות. ברוב המקרים נמצאו הסברים ארציים, אבל ואליי מצא תיעוד של מקרה מ-1966 שגרם לו להתרגש ולחקור יותר לעומק.

אל שולחנו של ואליי התגלגל סיפורו של לואיס א. גאלוויי, ד"ר לפיזיקה אטומית שבסוף דצמבר 1966 נסע עם בני משפחתו בכביש מבודד בגבול ארקנסו-לואיזיאנה. לפתע, הופיע בתוך היער העבות כדור אור שצבעו נע בין כתום ללבן בוהק ש"בלע" את אורות הפנסים של המכונית. גאלוויי, אדם שיודע לחשב עוצמה של אנרגיה, ביצע הערכה מיידית של מה שראה. להערכתו הכדור היה בקוטר של שניים-שלושה מטרים, אבל עוצמת האור שפלט הייתה גדולה הרבה יותר. הוא חזר ליער והצליח לאתר עצים שבגזע שלהם ניכרו סימנים של פגיעה פיזית. הוא הסיר דוגמאות מהעצים הפגועים והביא אותם לבדיקת מעבדה, שם עלה שהעצים ספגו נזק של קרינה בעוצמה של תחנת כוח גרעינית.

המקרה של גאלוויי הובא לבדיקת ועדת קונדון שהקים שחיל האוויר האמריקאי כדי לאמת את הממצאים של פרויקט Blue book. גם בדוח הסופי של הוועדה נותר המקרה של גאלוויי בלתי מפוענח. ואליי ושותפיו לא הסתפקו במסקנות המקוריות והחליטו לשלוח את הדגימות הישנות לבדיקה מחודשת במעבדה של הוועדה הצרפתית לאנרגיה אטומית. הניתוח המדויק, שפורסם בכתב העת המדעי Progress in Aerospace Sciences, אישר את העוצמה הבלתי נתפסת: האובייקט הקטן פלט אנרגיה קורנת שנעה בין 500 ל-1,400 מגה-וואט (MW). במקביל, בבדיקת הרדיולוגיה של קליפות העצים הפגועות, זוהה הרדיואיזוטופ צזיום-137, תוצר של ביקוע גרעיני שאינו קיים בטבע. מה גרם לנזק? "אני לא יודע מה זה היה", אמר ואליי, "אבל אני יודע שלא הייתה בשנות השישים טכנולוגיה אנושית שיכלה להסביר את האירוע הזה".

המסוק שהפסיק לעבוד

לפני שאתאר את ההרצאה השלישית שבה בחרתי להתמקד, אספר שבין הדוברים וההרצאות היו הפסקות שנוצלו לנטוורקינג. לשמחתי, יצא לי להתיידד עם לורי ולוסינדה, שתי מתנסות אמריקאיות כבנות 60 שהזמינו אותי לארוחת ערב במסעדה ליד המלון. כך מצאתי את עצמי חולק פיצה עם אחד המתנסים החשובים והמפורסמים בעולם, ויטלי סטרייבר, מחבר הספר הקאנוני "קומיוניון" מ-1987 שהפך לרב מכר עולמי ותיאר את המפגשים שעבר סטרייבר עם מי שהוא מכנה "האורחים". התמונה שעל כריכת הספר, שבה נראה פרצוף של אחד מה"אורחים", היא זו שהכניסה במידה רבה את הדימוי של היצור האפור בעל הראש האליפטי והעיניים השחורות הגדולות לתודעה. כן, האמוג'י של החייזר באייפון שלכם? מקורו ככל הנראה בספר של סטרייבר.

ויטלי התגלה כאדם עדין ואיש שיחה מרתק. הוא התרגש מאוד כשסיפרתי לו על אירוע שקרה ליוסי רונן, ישראלי שיש לי היכרות עמו ועבר בעצמו מפגש פיזי עם ה"אורחים". לפני 40 שנה בערך, בביקור שערך בלוס אנג'לס, התעורר יוסי, שהיה אז בן 21, והבין שהוא מרחף מתחת לתקרת הסלון. הוא ראה את גופו מוטל על הספה, מוקף בחמישה יצורים עם גוף קטן בצבע ירקרק-אפרפר עם ראש גדול ועיניים ענקיות. הם תקשרו איתו בטלפתיה ואמרו לו שהוא לא בסכנה. לפתע התודעה שלו חזרה לגופו והוא התיישב בבהלה, בטוח שהתעורר מחלום, אבל אז הוא ראה שהיצורים היו לידו פיזית. הם איחדו איתו את התודעה והעבירו אותו חוויה רוחנית שלקח לו 40 שנה להבין ולעבד.

יוסי לא שיתף את מה שעבר עליו עם אף אחד במשך שנים. אלו היו שנות השמונים, הוא לא ידע דבר וחצי על חייזרים ופחד מהתגובות שיכריזו עליו כמשוגע. יום אחד הוא נכנס לחנות ספרים בתל אביב וראה את הספר "קומיוניון" שבדיוק תורגם אז לעברית. הוא הביט בכריכה, ראה את הפרצוף של היצור האפור והתעלף. רונן החל לקרוא ולהבין שהוא לא לבד, והספר של סטרייבר הוציא אותו לחופשי. מי שמעוניין לשמוע עוד על יוסי והאירוע מוזמן לקרוא את הספר הנפלא והעמוק שלו, "אחד", או להקשיב לריאיון שעשיתי איתו ושינה את כל מה שחשבתי שאני יודע על הנושא.

ובחזרה לכנס. התיאוריה לפיה לממשלת ארה"ב יש תוכנית סודית להנדסה לאחור של עב"מים בשיתוף עם תאגידי נשק פרטיים כמו לוקהיד מרטין או נורת'רופ גראמן רצה חזק בקהילת היופולוגיה כבר שנים, ואף קיבלה חיזוקים משמעותיים מחושפי שחיתויות שהעידו בפני הקונגרס. ג'ייק ברבר, טייס לשעבר בחיל האוויר האמריקאי, עבד לדבריו בעצמו בתוכנית כזאת כטייס הליקופטרים שתפקידו היה להגיע לאתר התרסקות של כלי תעופה ולשנע אותם בחזרה לבסיס.

באחת הפעמים בהם העבירו ברבר וצוותו מה שהוא מתאר ככלי בצורת ביצה ללא שום מנועים נראים לעין, הוא עבר חוויה ששינתה את חייו. לדבריו, הייתה זו התגלות של נוכחות נשית רוחנית ומיטיבה שגרמה לו למעין הארה רוחנית (שמים לב למוטיב חוזר?). בריאיון שהוא העניק לעיתונאי החוקר רוס קולטהארט, הוא שיתף את מה שעבר עליו מאז ועל הרצון להפסיק לעבוד בצללים. הוא עזב את התוכנית הסודית והקים יחד עם קבוצה של חבריו מהכוחות המיוחדים ומדענים, ביניהם יוזם הכנס פרופסור גארי נולן, את ארגון "צופי השמיים". הארגון מיישם את אותן טכניקות ליצירת קשר עם התופעה שהיו שמורות עד לאחרונה רק לתוכנית הסודית של הממשל האמריקאי. הפעם, הכל שקוף ופתוח לציבור.

פעילות משמעותית של הארגון התרחשה השנה במדבר בקליפורניה בלוקיישן סודי. בעזרת שתי טכניקות עיקריות, האחת היא שדר אלקטרומגנטי והשנייה היא שימוש באנשים נוירו-מדיטטיביים שמצליחים לדבריהם לזמן כלים לא-אנושיים בעזרת מדיטציה עמוקה, הם הצליחו לסווג קטגוריות שונות של עב"מים שהופיעו בשמי המדבר. הם אספו כמויות עצומות של מידע מרדארים, חיישנים וכלים נוספים, והחלו לנתח את המידע בצורה כזו שהקהילה המדעית תקבל. כשברבר עלה על הבמה באיטליה לשיחה עם פרופסור נולן, ההתרגשות הייתה גדולה. הם שיתפו את הקהל באירוע בו הם זימנו בהצלחה גוף לא מזוהה שהופיע בשמיים, והצליחו להטיס מסוק שהגיע למרחק של 200 מטר ממנו.

כאן העניינים יצאו מכלל שליטה. המסוק פשוט נעצר באוויר, ולא יכול היה לזוז מילימטר קדימה, אחורה, למעלה או למטה. הטייסים גילו לחרדתם שהבקרות קפאו לחלוטין, ואם זה לא מספיק הזוי, שלושת המכשירים שאמורים למדוד את לחץ האוויר ולדאוג שהם לא יתרסקו השתגעו וקפצו בצורה לא סדירה. עבור הטייס לשעבר ברבר הייתה זו הוכחה לאנומליה חריגה בלחץ האוויר שנגרמה על ידי העצם הלא מזוהה. אבל ההפרעה לא נגמרה שם: צוותי הקרקע שצפו באירוע דיווחו שמצפנים מגנטיים התהפכו באותו רגע, ושמערכות המכ"ם שובשו באופן אקטיבי. "מה שזה לא היה", אמר לנו ברבר, "הוא ידע שאנחנו שם, והוא עשה בנו כרצונו".

המטרה של הארגון, הוא חזר ואמר, היא לא לשאול אם יש חוצנים, אלא לגרום לשאר העולם להאמין בכך. זה יתאפשר רק באמצעות מדע אמין ואיסוף נתונים מסיבי בכלים חדשים שיש לבנות. בשביל זה הוא צריך שותפים עם כיסים עמוקים שישקיעו בטכנולוגיה, ובעיקר, עם רצון לשבור חוקים ישנים.

בערב, עם נעילת הכנס, כל המשתתפים שנשארו במלון זרמו לבר. התחושה באוויר הייתה שילוב של נפילת מתח לאחר שלושה ימים אינטנסיביים והתרוממות רוח מהחוויה המשמעותית שרוב הנוכחים חוו. אישית גם אני הייתי בתחושה נהדרת. חיפשתי את פרופסור נולן כדי לתת לו את השקיק עם הדגימות מקדימה, אבל להפתעתי גיליתי שהוא טס מוקדם בבוקר בחזרה לארה"ב. העוזרת האישית שלו סימסה לי לתת את האבנים לג'ייק ברבר במקום.

כשניגשתי לברבר, הוא היה בדיוק בשיחה קולחת עם מי שהציגה עצמה כמנהלת בכירה בגוגל ששוקלת לעזוב את עבודתה כדי להתרכז בספר שהיא כותבת בנושא התופעה. הראיתי לו את האבן מקדימה והוא הבטיח להעביר אותה לפרופסור נולן ולשמור איתי על קשר. "בטוח שזו לא טרחה?", שאלתי, "אני יכול לשלוח בדואר". "מה פתאום", ענה ברבר, "זו לא טרחה, כולנו פה לאותה מטרה, לא?". המנהלת בגוגל ואני הנהנו בהבנה.

אז מהי אותה מטרה, שאלתי את עצמי בדרך הביתה. אולי המטרה היא גדולה יותר מרק לחשוף עב"מים, אלא לסייע לאנושות להתרחק מעט מהעיסוק בדברים ארציים כמו מלחמות על דת ומשאבים, ולעסוק גם בדברים שמעבר. כפי שאמרו כמה מהדוברים בכנס, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחכות לממשלות שיחשפו את הנושא, אלא לעשות זאת בעצמנו. השאלה היא אם זה באמת תלוי בנו, בני האדם, או שהתופעה היא זו שמחליטה איך, מתי ואם בכלל היא רוצה להתגלות.

מי שרוצה לשמוע בהרחבה על כל חוויותיי מהכנס, מוזמן לעשות זאת כאן.