יריד נשק קר וכלים חדי להב בפארק התעשייה עמק חפר. אם צעירה מספרת לי על אהבתה לקצוות חדים. אני לא יכולה לעבור ליד משהו חד מבלי להניח עליו את האצבע. יש תופעה כזאת, היא ממשיכה, של אנשים שחייבים לבדוק כל חפץ כמה הוא חד. אולי זו הפרעה, אולי זה קשור בקשב וריכוז, אבל זה כבר חלק ממנה. היא נוגעת באצבעה במסמר שנראה כאילו יצא מהצלב של ישו, אותו נפח שעומל ליד בדיוק סיים לשייף, וקובעת שהוא לא חד מספיק.

לידנו, סמוך לכניסה לאולם, עומד בעלה, מדריך אומנויות לחימה עבה ורחום. היא מתארת אותו כמאסטר בתחומו והוא מסביר על הכיוונים החדשים והרלוונטיים שאליהם הוא מפנה את תלמידיו. הוא לוקח אותם לאימונים ברחוב, במצבי אמת. לוקח תלמיד להוציא כסף מהכספומט ואז מפתיע אותו בתקיפה. מבטל אימון בתואנה שמדובר ביום יפה ללכת לים, ושם כשהתלמידים שלו שלווים ובבגדי ים הוא מפתיע אותם, מזנק עליהם ותוקף. המטרה היא להכין אותם ללחימה שמתבצעת בתוך היומיום. אני מביט על התינוק שלהם, תינוק דשן וחמוד בסל-קל לרגליהם, ויודע שהוא מוגן.

אני נכנס לאולם. החלל, האנגר שהוסב לאולם אירועים ישן שהוסב להאנגר נטוש, גודלו אלף מטר מרובע כפי שמפרסמים מארגני האירוע, והוא מסודר דוכנים-דוכנים של אספנים המציגים כלי נשק המכונים קרים בפני באי התערוכה. סכינים, חרבות, פגיונות, כידונים, דוקרנים, חרבות סמוראיות, אולרים ואפילו כוכבי נינג'ה מוצגים לראווה. הכל חד, נוצץ, מאיים, משונן ופוצע. הקהל, ברובו גברי ומתוכו רוב ברור ליוצאי חבר העמים, עסוק בשיחות פרקטיות, בהדגמה ובליטוף להבים. כולם פה מלטפים להבים.

יריד אספנות נשק קר, משפחה
פעילות לכל המשפחה בחיק דוקרנים | צילום: נועם גיגר

יש פה גם משפחות, ילדים קטנים, בנות עשרה, הרבה אימוניות ספורט, הרבה שיער אסוף לקוקו בשילוב צפיפות שיער דלה, מעט זקנים צרפתיים ואף לא כיפה אחת. כנראה כי אנחנו ביום שבת אבל אולי זה אומר עוד משהו. והכל ב"פארק התעשייה בעמק חפר". אז זהו, שלא. הוא לא "פארק". וגם אין בו "תעשייה". הוא כנראה כן בעמק חפר, אני נאלץ להאמין ל"ווייז" בעניין הזה.

מיד בצעדי הכניסה הראשונים למקום הריח מכה באף בעוצמה. מתוך דוכני המזון האטרקציה הפופולרית ביותר היא כריך עם נתחי בשר הנצלים על הגריל. משהו "פליאו" קדמוני כזה, אני מניח. ריח של בשר שרוף, חרוך, חריף ומותך דוקר את האף, משתלט על החושים ומכניס מיד לאווירה של ציד חיות בר, שולח לזמנים של העלאת קורבנות ומרחיק צמחוניים לא רצויים. ומעבר לריח – שקט יחסי. אין פה מוזיקה או רעשים יוצאי דופן. אין קול צחצוח חרבות. להיפך. מעין ספרייה בניחוח גריל בה אנשים עסוקים בשיחות חרישיות, במישוש עדין של פלדה מחושלת.

אני מרים חרב סמוראית ארוכה. המציג שלה, בחור עדין וחכם, בעל שיער שחור עבה האסוף בקשירה, על זרועו קעקוע של חרב, מסביר על המסורת היפנית רבת השנים בקול רך ורגוע. ידיו העדינות שולפות את החרב מהנדן באיטיות ומוסרות אותה כשהיא מונחת על קצות אצבעותיו, כמעט מרחפת. החרב הזאת עולה אחד עשר אלף שקל, מחיר שהוא מסביר אותו באיכות העבודה, בארץ מוצאה ובמאות השנים של הידע שנצברו לחישולה. אני מרים אותה. היא כבדה יותר משציפיתי, הוא שואל איך זה מרגיש. זה מרגיש כמו להחזיק אחד עשר אלף שקל. כמו להחזיק כל רכב שאי פעם היה לי. זה מרגיש כמו להחזיק ערימת מזומנים בסך אחד עשר אלף שקל – משקל רציני ומהורהר. ובאותו הזמן אני גם מרגיש איך האצבעות שלי מבקשות להיסגר על ידית החרב, איך הברכיים מתכופפות באופן לא רצוני כדי להכיל את הפלדה בידיי, ואני כמעט מוצא את עצמי כורע כלוחם מיומן, רוצה לבתר את האדם שמולי לשני חצאים בהנפה אחת כאילו היה אבטיח. אני מחזיר לו את החרב.

ז'קט ג'ינס על חולצה של פומה – החיה, לא המותג – נעמד לצדי ושואל כמה עולה החרב. העדין מוסר לו את המחיר. יקרן, ההוא מבטל. זו חרב מיפן, לא מסין, העדין מתגונן בקשיחות. יקרנים, ההוא מסכם.

כמו שוק האוכל, רק עם סכינים

כאן כולם מדברים על מגע. מגע הלהב, שפשופי החריצים, רכות האחיזה. מדברים על משקל, על שיווי משקל, על זווית חדירה, על רחשי השליפה. מדברים על חספוס, על שימון, על חדות החיתוך, על הקצוות המשוננים המתירים כלי דם בדייקנות חסכנית. יש משהו מאוד ארוטי בשימוש בסכין והמבקרים באירוע כמהים לזמנים אחרים בו המגע היה קרוב יותר. הנשק אולי קר אבל כאן בעמק חפר הוא בפירוש עושה חם בלב.

יריד אספנות נשק קר, איש מציג חרב
הנפש רוצה לבתר את האדם שמולך בהנפה אחת כאילו היה אבטיח | צילום: נועם גיגר

פנסיונר רומני חביב וחייכן שמוכר כידונים לרובים מסביר לי את מקורות הצירוף של כידון לרובה. מדובר במאה התשע עשרה, כשרובי המוסקט היו באופנה. הגרמנים, אלופי החישול המודרני, חיפשו פתרון לזמן הטענת אבק השריפה ברובה בין ירייה לירייה, שהותיר את הלוחם חשוף בפני אויבו. אז התווסף הכידון לכלי הנשק החם וליווה מלחמות עד העידן הנוכחי, בו הקרב כמעט ולא מתבצע פנים מול פנים. הסכין היא אינטימית, הוא ממשיך, היא מבטאת תקופה שבה בזמן הלחימה עוד יכולת להביט לאויב שלך בעיניים בזמן שנשימתו האחרונה נעתקת מגופו וכך גם להכיר בהיותו כמוך, בן אנוש. ולו ברגעיו האחרונים, הוא מתרפק. היום זה רק כפתורים וכוונות. המוכר בדוכן ליד, שעד עכשיו היה עסוק עם אב ובנו שחיפשו דוקרן לבן הצעיר, מצטרף לשיחה ומוסיף שהיום בצבא ארצות הברית קוראים לאנשים שאוהבים משחקי וידאו להתגייס, כי בסך הכל מדובר באותו הדבר, כפתורים וכוונות.

כולם פה נראים מאוד אינטליגנטיים. מוכר בדוכן חרבות איסלמיסטיות מצטט את אלברט איינשטיין. "אני לא יודע באיזה נשק ילחמו במלחמת העולם השלישית, אבל ברביעית ילחמו במקלות ואבנים". מקל פלוס אבן שווה סכין, הוא אומר. הסכינים היו פה מאז ומעולם, הם מראשוני החפצים שהאדם הקדמון רכש מיומנות להרכיב. אני מביט במרכולתו על השולחן שעמוסה בכלי משחית ארוכים וחדים ומציין שהם לא נראים כמו כלים שניתן למצוא במערות. הוא לא בטוח בזה בכלל. לטענתו הוא יכול עכשיו לצאת החוצה, לאסוף מקל ואבן ולהשחיז אותם ככה שיהפכו במהרה לסכין, כמו אלו שעל שולחנו, אחת שתפער לי בקלות את הבטן מהצוואר עד הפופיק. באלו המילים.

הצעד הראשון בלוחמה עם סכין הוא לקחת את הרגליים ולברוח, אין חוכמות בזה. ככה אומר לי סוחר נשק ותיק וידוע בקהילה. אף אחד מקהל לקוחותיו לא קונה סכין כדי ללכת ולחתוך אדם אחר, כך הוא טוען. עבריינים שמחפשים לחתוך אחד את השני במועדון עושים את זה עם סכין של שלושים שקל שהם לא השקיעו בה מחשבה. אנחנו מדברים על חברה שהופכת אלימה יותר ויותר והוא אומר שהסכינים היו פה גם לפני שהחברה הפכה כזאת. זו לא הסכין אלימה, אלא היד שאוחזת בה, הוא פוסק. אני מביט מאחוריו ורואה את האמרה הזאת כתובה על שלט שתלוי על הקיר. הוא מעל גיל שישים, נשוי לאישה שנראית מאוד דומה לו, והוא בעל חיוך צעיר וידע בלתי נגמר. הוא אומר לי שבכל אדם יש משיכה לסכינים. זה צרוב לנו בדי אן איי, עוד מהימים שצדנו. כשאני לא מוצא בעצמי את אותה משיכה הוא שואל אם בילדותי שיחקתי ב"שטחים" עם סכין? אם שיחקתי ב"חרבות"? אם אני אוכל עם סכין ומזלג? אם אני משתמש במספריים? מספרים הם שני סכינים שמחוברים בבורג, זה הכל. הוא שואל לשמי וכשאני מספר לו את שם משפחתי הוא מספר בדיחה. איזה דבר ארוך מקבלת פולניה בליל כלולותיה? שם משפחה חדש.

יריד אספנות נשק קר, זקן מראה חרב לאבא וילד
ספרייה בניחוח גריל | צילום: נועם גיגר

האנשים כאן נינוחים, מנומסים, שלווים וחייכנים. הכל רגוע, אפילו מתון. יש שיאמרו שמדובר בתערוכת נשק. יש שיגידו שמדובר בהפנינג של חובבים ואספנים. יש כאלה שרואים באירוע פעילות למשפחה, שוק האוכל עם סכינים. אפילו יש דוכן שמוכרים בו דבש. כמה קשוחה יכולה להיות חוויה שאפשר לחזור ממנה עם צנצנת דבש? ועדיין עולה התהייה מה מושך מאות אנשים להגיע לאזור התעשייה בעמק חפר כדי להתבונן בסכינים וחרבות? לא מדובר במפגש של אספני בולים. בשביל בולים אף נפש שפויה לא הייתה מסכימה להגיע לעמק חפר. פה זה לא "שבת תרבות". פה זה ציד. פה זה מבט ישיר אל נפש האדם. פה זה הכרה באבותינו המיתולוגיים וזיקה לעולם אחר, עולם שעוד נפגוש בעתיד.

אני נכנע, גם אני ממתין בתור לכריך נתחי בשר. הריח חדר את הרקמות, עקף את הקיבה והתלבש על הלב. אני מרגיש שבאווירה הנוכחית רק חיה צרובה יכולה להרגיע את הנפש המסוכסכת שלי. מוכר הכריכים מנסה לחתוך את הכריך, אבל הסכין הרחבה שלו כבר לא עומדת במשימה. הוא מבקש את סליחתי ופונה לדוכן ליד, שם עומד משחיז סכינים, ומבקש את עזרתו. ההוא מסייע ומשחיז ואיש הכריכים חוזר אליי בחיוך. גם הוא לא מצליח להתאפק, ומבלי שאיש יראה, הוא מעביר את אצבעו הגסה על הסכין המחודש. אני רואה את ההקלה שמתפשטת בגופו.

פלדה מחושלת וכלבה לבושה בסוודר

אני נזכר בנסיעה לכאן בכביש שש צפון. בנתיב הנגדי, לכיוון דרום, עומד פקק תנועה ארוך. מהפקקים האכזריים, האיטיים והמתסכלים ביותר שאדם פוגש במהלך חייו. אנשים עומדים מחוץ לרכבים שלהם, מנסים להביט אל נקודת הסוף ובתוכם, במקום שהם לא מודים בו, מייחלים לצפות בתאונה - מצערת ככל שתהיה, אבל אחת כזאת שלפחות תעשה סדר בתוכנית העל של הבורא. אני טס במהירות כנגדם במשך דקות ארוכות עד שהפקק מדלדל ואני מגיע אל הנקודה המאוחרת ביותר שלו, שם נחשפים מוכי הגורל העתידיים - הנהגים שנוסעים להם בשלווה, לא מודעים לפקק האימתני הממתין להם בהמשך הדרך. ואז אני מבין. מה שאני חווה כרגע הוא בעצם נסיעה בזמן. אני והמכונית הממוזגת שלי מגיעים מהעתיד של אותם נהגים חסרי מזל, אני יודע את עתידם אבל לצערם אני משייט לי בקפסולת זמן מהירה לכיוון הנגדי, לא יכול להסיט אותם מגורלם הבלתי נמנע. אני מרגיש שהמסע הזה בזמן קשור לתערוכת הנשק הקר בפארק התעשייה בעמק חפר. להצצה לעתיד, לגורל מקפיא דם וידוע מראש.

יריד אספנות נשק קר (10), סכין במשחזת
סכין שתפער לי את הבטן בקלות מהצוואר עד הפופיק | צילום: נועם גיגר

אני יוצא לעשן סיגריה ומביט בנפח. הוא עומד ליד הכניסה ליריד עם תנור אש קטן ומכה בחרב אותה הוא יוצק, לרגלו אקדח אוטומטי, ידיו מפוחמות ומצולקות. קר מאוד היום והוא בחולצה קצרה, מסור כולו לעבודת הכפיים. רק זוג מבוגר שמגיע עם כלבה שלבושה בסוודר מוציא ממנו את הצדדים הרכים שבו. הוא יורד ללטף את הכלבה הזרה, מנשק אותה והיא מתמסרת לו.

בחוץ אני פוגש שוב את חובבת החודים, שממליצה לי בכל זאת בשביל הסיפור לעבור לראות את כל הסכינים שבתצוגה, לנסות להבין את הסיפור מאחורי כל סוג של סכין. אני מסביר לה שאני פחות מתעניין בסכינים אלא בעיקר באנשים. היא מקשה – אבל אנשים הם סך כל החפצים שלהם, לא?

אני חוזר למכונית שלי, מודל 2006 בעלת המושבים המחוממים, ומציין לעצמי שהיא צודקת לגמרי. עכשיו אני בכביש שש דרום ומקווה שהפקק של תחילת היום כבר נגמר, ולא יכול שלא לחשוב שבסופו של דבר כולנו בני אדם, מי יותר ומי פחות. ואם להאמין לבאי תערוכת הנשק הקר בפארק התעשייה בעמק חפר בכולנו שוכנת נפש מסוכסכת, נפש של צייד בגוף של אנשי תרבות. אם לשאול מיצירת ספרות ידועה נאמר זאת כך – לכולנו יש ציפור. ציפור הנפש. והיא פותחת וסוגרת מגירות של רגשות. ובזאת אנחנו כולנו דומים. בסך בכל, אני מבין, היום פגשתי אנשים שלציפור שלהם יש גם מגירת סכו"ם. 

יריד אספנות נשק קר (7), דו קרב ילדים 2
ויש גם קרבות אבירים לילדים | צילום: נועם גיגר