המצוד הטלוויזיוני שהסתיים במוות: סיפורו של התובע ביל קונרד

5 בנובמבר, 2006. יום ראשון. כוחות משטרה וצוות טלוויזיה נשלחו לבית של ביל קונרד בעיר טרל (Terrell), טקסס. זה היה רחוק מלהיות זירת מעצר רגילה. שוטרים חיכו מחוץ לדלתות עם אנשי הפקה של Dateline NBC וצוותי צילום של איש הטלוויזיה כריס הנסן. זמן קצר לפני כן, הם ניסו לתפוס את קונרד במבצע עוקץ בעיירה מרפי, אך הוא לא הופיע. במקום זה, כל המעורבים הגיעו היישר לביתו. קונרד לא פתח, לא יצא אליהם, ולא סיפק להנסן את הרגע שהפך לסימן ההיכר שלו: שבו הוא עומד מול החשוד ושואל אותו מדוע הגיע לפגוש קטין.

אחרי שעות של המתנה, המשטרה הזעיקה כוח ימ"מ מקומי. אנשי הכוח פרצו לבית דרך דלת זכוכית אחורית, נכנסו פנימה והתפצלו בין החדרים. לפי הדיווחים, כשהבחינו בקונרד בקצה המסדרון, מילותיו האחרונות היו בנוסח "אני לא מתכוון לפגוע באף אחד". אז הוא שם קץ לחייו.

ביל קונרד, או בשמו המלא לואיס ויליאם קונרד ג'וניור, נולד ב-30 בינואר 1950 במחוז קאופמן שבטקסס. הוא למד בתיכון טרל, שם היה עורך משנה של ספר המחזור ונשיא שכבת י"ב. בהמשך למד באוניברסיטת טקסס, סיים תואר במשפטים באוניברסיטת טקסס טק, ונכנס אל עולם התביעה והמשפט המקומי.

במשך יותר משני עשורים היה קונרד דמות מוכרת במערכת המשפט באזור. הוא כיהן כתובע המחוזי של מחוז קאופמן בשנים 1980 עד 2002, ובהמשך ניסה להיבחר לשופט מחוזי מטעם המפלגה הדמוקרטית, אך ללא הצלחה. לאחר מכן עבר לעסוק במשפטים באופן פרטי, וב-2006 עבד כעוזר ראשי לתובע המחוזי לענייני עבירות חמורות במחוז רוקוול.

אנשים שהכירו אותו תיארו אותו כאדם שקט, שמור וצפוי. עמיתים ועורכי דין שהתמודדו איתו בבית המשפט אמרו שהיה תובע טוב, בעל "זיכרון כמעט צילומי לחוק". עד 2006 הוא לא נישא, וחי בבית בטרל שבו גדל. אבל בנובמבר של אותה שנה, חייו הפרטיים התנגשו במכונת טלוויזיה שנויה במחלוקת.

אם הוא לא יגיע לתוכנית – התוכנית תגיע אליו: הרגעים שהובילו למותו של ביל קונרד

To Catch a Predator הייתה סדרה במסגרת מגזין החדשות Dateline NBC, בהנחיית העיתונאי כריס הנסן. הפורמט היה פשוט, ישיר וממכר לצופים: גברים שחשבו שהם משוחחים עם קטינים באינטרנט הוזמנו לבית פיתיון, נכנסו פנימה, ואז מצאו שם את הנסן, מצלמות נסתרות ושוטרים שממתינים בחוץ. התוכנית עלתה לראשונה בסוף 2004 והפכה מהר מאוד למפלצת רייטינגית. NBC שכרה את שירותי Perverted-Justice – קבוצה אזרחית שפעלה באינטרנט והתחזתה לקטינים – כדי למשוך אליה גברים שניסו לכאורה ליצור קשר מיני עם ילדים. עד תחילת 2007, לפי נתוני Dateline עצמה, התוכנית כבר "תפסה" 238 גברים, ש-36 מהם הודו באשמה או הורשעו.

בעיני תומכיה, התוכנית הייתה כלי ציבורי חשוב נגד אנשים שמבקשים לפגוע מינית בילדים. בעיני מבקריה, To Catch a Predator הייתה שילוב מסוכן בין עיתונות, משטרה ואקטיביזם אזרחי, כזה שבו המצלמות משפיעות על מהלך האכיפה. שהרייטינג חשוב יותר מההליך החוקי והמשפטי. עוד לפני מותו של קונרד, נשמעו ביקורות על כך שהחשודים נידונו בציבור עוד לפני שהגיעו לבית משפט, ושהמפיקים לוקחים את החוק לידיים.

המבצע שהוביל למותו של קונרד החל במרפי, טקסס, אחרי ש-Perverted-Justice פנתה למשטרה המקומית ביולי 2006. מבצע קודם שנערך עם המשטרה בעיר נחשב מוצלח בעיני מפקד המשטרה, וכשעלתה אפשרות לשיתוף פעולה גדול יותר עם To Catch a Predator הוא קפץ על ההזדמנות. אלא שהתובע המחוזי של מחוז קולין סירב להשתתף. ראש העירייה, חברי מועצת העיר ורבים מתושבי השכונה כלל לא עודכנו מראש על המבצע – ולאחר שנחשף, מאות תושבים מחו על ההחלטה למשוך חשודים לשכונת מגורים שבה חיו ילדים.

בתחילת נובמבר 2006 הוקם בית הפיתיון במרפי בלי ליידע את ראש העירייה או את מועצת העיר. רשת NBC הקימה חדר בקרה במטה המשטרה המקומית, עם ציוד מתקדם למעקב חי אחרי השידורים מתוך הבית. שוטרים כינו את החדר "NORAD" ו"חדר המלחמה". במקביל, מתנדב של Perverted-Justice התחזה לנער בן 13 ושוחח במשך שבועות עם גבר שהזדהה בשם המשתמש inxs00. לפי הדיווחים, אותו גבר שלח לו תמונה מינית וסיפק בהמשך פרטים אישיים שאפשרו לזהות אותו כקונרד. ב-4 בנובמבר יצר איתו קשר גם מישהו מטעם NBC וניסה לפתות אותו להגיע לבית הפיתיון. אך בסופו של דבר, כאמור, קונרד לא הגיע. בנקודה הזו התקבלה החלטה חריגה: אם קונרד לא יגיע אל התוכנית, התוכנית תגיע אליו.

לפי כתב התביעה שהגישה בהמשך משפחתו של קונרד, ולפי עדויות שפורסמו לאחר האירוע, הנסן ביקש מהמשטרה להשיג צווי מעצר וחיפוש ואמר: "אם הוא לא יבוא אלינו, אנחנו נלך אליו". הנסן הכחיש בהמשך כי הוא או אנשי Dateline לחצו על המשטרה להשיג את הצווים, וטען שההחלטות המבצעיות התקבלו בידי הרשויות.

הצווים הוכנו בחיפזון, ובהמשך התברר כי אחד מהם כלל טעויות בסיסיות, ובהן תאריך ומחוז שגויים. השופט שחתם עליו גם לא עודכן כי Dateline מעורבת במבצע, ובהמשך אמר שאילו ידע זאת – לא היה מוציא את הצו.

בבוקר ה-5 בנובמבר 2006 הנסן וצוות Dateline הגיעו לשכונה של קונרד בטרל, עוד לפני המשטרה. תושבים מקומיים אף דיווחו למשטרה על אנשים חשודים באזור, בלי לדעת שמדובר בצוות טלוויזיה. כשהשוטרים הגיעו בהמשך ודפקו בדלתו של קונרד, הוא לא ענה להם. שוטר ניסה להתקשר לקונרד בעקבות הצעה של מתנדב Perverted-Justice, אך קונרד לא ענה, והמשטרה לא השאירה הודעה. זמן קצר אחר כך הוזעק כוח הימ"מ למקום. הכניסה לבית הייתה הרגע שבו המבצע הטלוויזיוני הפך לאסון.

השוטרים מצאו במבנה מחשב וחוברת בשם Investigation and Prosecution of Child Sexual Abuse, ככל הנראה מכנס תובעים שבו השתתף. ואז, במסדרון, לפני שנעצר, קונרד שם קץ לחייו. הוא פונה במצב אנוש לבית החולים פארקלנד בדאלאס, שם נקבע מותו.

כשהגבול מיטשטש בין רדיפת צדק לבין תוכן

גם לאחר מותו, המצלמות לא נעלמו מיד מהסיפור. על פי הדיווחים, NBC השיגה תצלומים של גופתו של קונרד, הנשק וזירת המוות, וכן הקלטה של מילותיו האחרונות. מעבר לזה, נטען גם כי אחד השוטרים אמר למפיק של Dateline: "זה יהיה טוב לטלוויזיה". בהמשך התברר כי 24 גברים נוספים נתפסו במבצע במרפי. אלא שמשרד התובע המחוזי של מחוז קולין מצא בעיות בכל התיקים.

ב-16 מהם לא ניתן היה לבסס סמכות שיפוט במחוז קולין, משום שהחשודים והמתחזים לקטינים לא היו בתחומי המחוז בזמן ההתכתבויות. בתיקים האחרים לא ניתן היה להבטיח שתמלילי הצ'אט שהועברו לרשויות היו מלאים ואותנטיים. בסופו של דבר המבצע לא הוביל להרשעות. ביוני 2007 הודיע התובע שלא יבקש כתבי אישום נגד החשודים שנתפסו בבית הפיתיון במרפי.

הממצאים הדיגיטליים נותרו שנויים במחלוקת. דוח רשמי של מדינת טקסס קבע כי בכמה מהמכשירים והדיסקים שנתפסו נמצאו חומרים פורנוגרפיים, ובהם תמונות שהרשויות סברו שעשויות לתעד קטינים. מנגד, Esquire דיווח כי בבדיקה של מחשב Sony VAIO – שלפי הבדיקה היה המחשב שממנו נוהלו ההתכתבויות – לא נמצא חומר בלתי חוקי מעבר לראיות לשיחות עצמן. מאחר שהדיווחים עוסקים בכמה מכשירים שונים, לא ניתן לקבוע בפשטות ש'במחשב של קונרד נמצאו חומרי התעללות מינית בילדים.

ההליך המשפטי המשמעותי ביותר הגיע מצד משפחתו. ביולי 2007 הגישה אחותו של קונרד, פטרישיה, תביעה נגד NBC Universal על סך 105 מיליון דולר, שבה ייחסה לרשת אחריות למותו וטענה בין היתר להפרת זכויותיו, רשלנות וגרימת מצוקה רגשית. NBC טענה שהתביעה חסרת בסיס וביקשה לדחות אותה, אבל השופט דני צ'ין סירב למחוק חלקים מרכזיים ממנה.

בפברואר 2008, במסגרת החלטה בבקשת NBC לדחות את התביעה על הסף, קבע השופט צ'ין כי אם טענות המשפחה יוכחו, חבר מושבעים סביר עשוי לקבוע ש-NBC חצתה את הגבול שבין עיתונות אחראית להתערבות פזיזה בפעולת המשטרה. לדבריו, ניתן יהיה לקבוע שהרשת דחפה את המשטרה לצעדים "לא נחוצים ולא נבונים" כדי להשיג צילומים דרמטיים יותר. ביוני 2008 התביעה נפתרה בפשרה מחוץ לבית המשפט, בסכום שלא פורסם.

כשבועיים לאחר מותו של קונרד אמר הנסן לכתב דאגלס מקולם כי ברמה האנושית מדובר בטרגדיה וכי הוא מצטער על מותו. אולם כשנשאל אם הוא מרגיש אחראי, השיב: "לא. אני ישן טוב בלילה". בשנים מאוחרות יותר המשיך לטעון שהמשטרה הייתה אחראית לכל ההיבטים המבצעיים, לרבות הוצאת הצווים והעימות עם קונרד בביתו. אחרים ראו בכך התחמקות של איש הטלוויזיה. התובע המחוזי של רוקוול, גלן ריי סמרו, שהיה גם הבוס של קונרד, בחן את הראיות ותיאר את התיק כרצוף כשלים. לדבריו, צו החיפוש היה עלול לפסול ראיות, והפשיטה הייתה מסוכנת ומיותרת, משום שקונרד היה מגיע למשרד התובע ביום שני וניתן היה לטפל בו ללא מופע טלוויזיוני.

כאן נמצאת הליבה המוסרית של הסיפור. לא צריך לרחם על אנשים שרוצים לפגוע מינית בילדים כדי לדרוש שהמרדף אחריהם יתבצע כחוק, בזהירות ובאחריות. מערכת משפט קיימת בדיוק כדי שהזעם המוצדק ביותר לא יהפוך למופע שבו הגבול מיטשטש בין ראיות, נקמה ורייטינג.

רדיפת צדק נגד אלו שפוגעים מינית בילדים היא חובה חברתית, אבל צדק אינו אותו דבר כמו השפלה פומבית. כשאזרחים לוקחים על עצמם תפקיד של ציידים, וכשגופי תקשורת הופכים את הציד לתוכן, המשטרה עלולה להיות מובלת בידי המצלמה במקום על ידי החוק. פרשת ביל קונרד מזכירה שגם מטרה ראויה יכולה להפוך למסוכנת כאשר הדרך אליה נבנית בפריים טיים.

בסוף, מותו לא הוכיח את חפותו ולא טיהר את החשדות נגדו. הוא גם לא ביטל את הצורך להגן על ילדים מפני עברייני מין, ברשת ומחוץ לה. אבל הוא חשף עד כמה מסוכן הרגע שבו עיתונות, אכיפה ומשפט שדה מתמזגים לאירוע אחד, שבו אף אחד כבר לא בטוח מי מנהל את מי.