התמונה באתר הנעדרים: כך סטיב קרטר גילה את האמת על חייו

סטיב קרטר אהב את ילדותו ואת הוריו המאמצים, אך תמיד הרגיש שיש חלקים מעברו שאינם מוסברים. בגיל 34, איש המכירות מפילדלפיה ידע שנלקח מבית יתומים בהונולולו בגיל 4. עם זאת, הוא לא ידע מי השאיר אותו שם ומדוע, והשאלות האלה ליוו אותו במשך שנים.

"גדלתי עם הורים מדהימים", סיפר קרטר לפודקאסט What It Was Like. "אומצתי על ידי שני אנשים שהם פשוט פנומנליים. הם תמיד יהיו ההורים שלי". למרות זאת, הרצון לחשוף את האמת על עברו לא נתן לו מנוחה. המפגש עם סיפור מקרי בטלוויזיה הפך את הסקרנות הזו למסע של חייו.

הכל התחיל בבוקר אחד כשהתארגן לעבודה והאזין ברקע ל-CNN. הדיווח עסק באישה שנחטפה בילדותה וגילתה זאת רק שנים אחר כך, בזכות אתר אינטרנט של ילדים נעדרים. קרטר נחשף לאותו סיפור שוב בדרך לעבודה, ובהמשך אפילו קיבל עליו התראות נוספות בטאבלט. התחושה בבטן הלכה והתחזקה עד שהחליט לבדוק בעצמו.

קרטר נכנס לאתר ילדים נעדרים בהוואי וחיפש לפי מילות מפתח פשוטות: "הוואי", "נעדר 34 שנה" ו"זָכָר". כך, בתחילת 2011, מצא את עצמו מביט בתמונה של ילד קטן שנראה בדיוק כמוהו – תמונה שנוצרה בתוכנת הדמיית גיל מתקדמת של תינוק שנעלם בשנות ה-70. אותה תמונה שילבה את מראה הוריו הביולוגיים עם צילום התינוק, והתוצאה הייתה מוכרת לו מיד. "ידעתי שזה אני", סיפר. בהתחלה ראה בכך עניין משעשע והראה את התמונה לחבריו, אך הם התעקשו שעליו לפנות למשטרה.

קרטר בסופו של דבר יצר קשר עם הרשויות והסכים לבצע בדיקת DNA, תהליך שארך חודשים ארוכים עד לאישור סופי. התוצאות היו חד-משמעיות: הוא היה הילד שבתמונה. לראשונה בחייו גילה את שמו המקורי – מרקס פנמה מוריארטי בארנס – ואת הסיפור שהוסתר ממנו במשך עשרות שנים.

הקץ לחיפושים: השיחה הראשונה עם בני משפחתו

אביו הביולוגי של קרטר, מארק בארנס, דיווח על היעלמותו ב-21 ביוני 1977 לאחר שאמו, שרלוט מוריארטי, יצאה איתו לטיול ולא חזרה. שרלוט הגיעה לביתה של אישה זרה, הציגה שם בדוי לה ולבנה, ונלקחה לבית חולים פסיכיאטרי. היא נעלמה תוך ימים ספורים ונחשבת נעדרת עד היום.

מרקס התינוק הועבר בהתחלה למשפחה אומנת תחת שמו המזויף. כתוצאה מכך, חוקרים לא הצליחו לאתר את אביו והוא נשלח לבית היתומים בהונלולו. שלוש שנים לאחר מכן הוא אומץ על ידי סטיב ופאט קרטר, שגידלו אותו בניו ג'רזי.

שנה לאחר שגילה את האמת, קרטר יצר קשר עם בני משפחתו – אחותו למחצה ג'ניפר מונהיימר ואביו הביולוגי. ג'ניפר הייתה רק בת שמונה כשגילתה שאמה ואחיה נעלמו. לאורך השנים היא חשבה שהם מתו. שנים לאחר מכן היא שכנעה את הרשויות לפתוח מחדש את התיק, מה שהוביל ליצירת התמונה המשוחזרת. לדברי קרטר השיחה הראשונה ביניהם נמשכה שעה שלמה. "מצאנו הרבה קווי דמיון, לא רק גנטיים", סיפר. "אהבנו כמעט את אותם דברים והיה לנו אותו חוש הומור". גם אביו, מארק בארנס, שוחח איתו בטלפון והצליח לומר רק: "וואו. או וואו. וואו".

בארנס נזכר בכאב באובדן בת זוגו ובנו, והודה כי בילה שנה וחצי בנסיעות ברחבי הוואי בחיפושים נואשים. מערכת היחסים של הוריו הביולוגיים, כפי שגילה קרטר בהמשך, הייתה סוערת וקשה. דודותיו שלחו לו מכתבים שסיפרו כי שרלוט נטשה את משפחה לעיתים תכופות, לפעמים למשך ימים שלמים, מה שיצר חיכוכים רבים עם בן זוגה. לפי ההערכות, היא ככל הנראה טסה למזרח אסיה אחרי שנטשה את קרטר, ושם היא הלכה לעולמה מבלי שנמצאה. למרות הכל, קרטר לא שמר טינה לאמו.

אביו נשאר בקשר עימו בשנים האחרונות אך נאבק בהתמכרויות עד גיל מאוחר. למרבה הצער, קרטר לא זכה להיפגש איתו פנים אל פנים לפני שנפטר בשנת 2023. "דיברנו בטלפון והחלפנו מכתבים, אבל לא נפגשנו מעולם". סיפורו יוצא הדופן של קרטר הפך להשראה עבור משפחות רבות של נעדרים. המסר שלו לאחרים פשוט: אל תאבדו תקווה. "תמיד צריך לשמור על תקווה", אמר. "יש סיכוי שאותו אדם חי, עושה חיל – ובסופו של דבר יחזור ויתאחד עם משפחתו".