הנה סיפור אמיתי לגמרי שלצערנו לא ניתן לחשוף את שמות המעורבים בו: לפני כ-12 שנה נעצר בבוליביה צעיר ישראלי עם מזוודה שהכילה קוקאין. הוא נשלח לבית הכלא המרכזי של העיר סנטה קרוז, שנודע בתנאיו הקשים.
על פי החוק המקומי, אזרח זר שנעצר לא יכול לעבור למעצר בית אלא אם הוא נשוי למקומית. בסיוע הפרקליטה של הישראלי נרקמה תכנית: הצעיר יינשא לאשה מקומית, ישוחרר למעצר בית ויוברח לישראל. ואכן, הצעיר שוחרר למעצר בית, וישראלי, יוצא יחידה מובחרת, שהתגורר בבוליביה הבריח אותו באישון לילה לכיוון הגבול עם ארגנטינה. שם עלה הצעיר על המטוס הראשון לארץ.
ככל שהסיפור הזה נשמע מטורף, הנה שבעה מועמדים אחרים - ולא פחות רציניים – לתואר "סיפור הבריחה הישראלי הכי משוגע בכל הזמנים".
1) קצת עזרה מהמשפחה
6 בנובמבר 1992. שני בלשים מהיחידה המרכזית במשטרת מרחב הנגב מלווים את דהייש אבו רקייק לביתו בעיירה הבדואית תל שבע. אבו רקייק, אז בן 48, נחשב באותם ימים לאחד מגדולי סוחרי הסמים בישראל. רשת לבנונית-ישראלית שבה היה חבר הבריחה מלבנון מאות קילוגרמים של הרואין וחשיש בשווי עשרות מיליוני דולרים. אלא שבלשי המחוז הצפוני הצליחו לתפוס רק חלק מהסמים, וההערכה הייתה שמרבית ההרואין הוחבא במקומות מסתור שונים. במשטרה הציעו לאבו רקייק עסקה: בתמורה לאיתור ההרואין, הוא ייצא מהכלא לפגישה של 30 דקות עם אשתו וילדיו.
אבו רקייק הסכים לדיל, וידע למה. הוא נכנס לביתו, נישק את אשתו והילדים ודאג שיעשו קולות של מפגש משפחתי מרגש. בניגוד לנהלים, הבלשים השאננים המתינו בחוץ ולא בתוך הבית, ואבו רקייק פשוט קפץ החוצה דרך חדר השירותים. הוא הצליח לברוח לירדן רכוב על אופנוע של חבר.
"זאת הייתה פדיחה שלא רואים כל יום", אומר קצין משטרה ששירת באותם שנים במרחב הנגב. "הוא שיחק אותה, תכנן את הבריחה עד הפרט האחרון. הבריחה שלו כמעט הובילה לפירוק היחידה".
כעבור שנתיים, בפברואר 1994, המעגל נסגר: שלטונות ירדן עצרו את אבו רקייק והסגירו אותו לישראל. זה בטח לא ניחם את השוטרים שהודחו מהיחידה.
2) הבריחה הגדולה
בשנים האחרונות חשפו בשב"ס כי שני אסירים ביטחוניים החלו לחפור מנהרות מתוך תאיהם בכלא שאטה ("שיטה"). הם תכננו בריחה המונית, אבל גם לו היו מצליחים, ספק אם היו משחזרים את מה שקרה בשאטה לפני חצי מאה.
ב-31 ביולי 1958 פרץ מרד האסירים הגדול בתולדות המדינה. הכלא שנחשב כיום לאחד המסווגים והשמורים בישראל היה באותם ימים בשלבי בנייה של אגפים חדשים, ואסירים הועסקו בעבודות. רוב האסירים היו עצירים ביטחוניים - מחבלים ומרגלים ירדנים ומצרים – וחלקם אסירי עולם יהודיים. בשעות הערב קיבל אסיר מצרי בשם סובחי את המפתח לאחד האגפים כדי לרוקן את האשפה. הוא החליט לעשות איתו משהו אחר.
כמה דקות אחרי השעה 18:00 נפתח שער החצר ועשרות אסירים בראשות אחמד עלי עותמאן - סוכן מודיעין מצרי שהיה במעצר מנהלי – התייצבו בה כשהם אוחזים לפידים. אחד הזקיפים קיבל הוראה לפתוח באש, אבל לא הצליח לירות בגלל תקלה ברובה. האסירים פרצו למחסן הנשק, ניתקו את קווי הטלפון והחלו לשחרר את האסירים. שני סוהרים, רס"ר אלכסנדר יגר וסמל יוסף שבח, נורו למוות. אחרים ברחו או הסתתרו מחשש שיטבחו בהם. דווקא אסיר עולם בשם יעקב מרחבי גילה תושייה וניסה להציל את המצב: הוא תפס מונית, הגיע למשטרת בית שאן והזעיק עזרה.
כ-300 שוטרים וחברי קיבוצים הגיעו לכלא כדי לטפל במרד ופרצו פנימה. 11 אסירים נהרגו ו-66 נמלטו לג'נין ולירדן. בעקבות הבריחה הוקמה ועדת חקירה חיצונית שחשפה מחדלים חמורים. נציב שב"ס דאז, ד"ר צבי חרמון, נאלץ לפרוש, וסוהרים פוטרו וננזפו. אפשר רק לשער כמה אנשים היו משלמים במשרותיהם אם אכן היינו עדים לשידור חוזר.
3) איש נשך לחם
הרצל אביטן נחשב בזמנו לאחד האסירים המסוכנים בישראל. ב-1973 הוא נדון לחמש שנות מאסר על שוד שביצע, וב-1977 כבר נשלח ל-15 שנה – שוב בגלל שוד, הפעם של סניף בנק לאומי ברמת אביב.
הבריחה הראשונה של אביטן הייתה ב-1981. האזיקים הוסרו ממנו כשהיה אמור לפגוש את אביו החולה בדירתו, והוא ניצל את שעת הכושר כדי לברוח מחלון הדירה. במהלך הבריחה היה מעורב בשני מקרי רצח - של מנהל כלא רמלה דאז רוני ניצן, ושל דוד אשורי, שומר במפעל התכשיטים "קרן אור" ברמת גן.
אביטן נתפס בצרפת, הוסגר לישראל ונידון לשני מאסרי עולם. בעודו בכלא נגזר עליו מאסר עולם שלישי על מעורבותו ברצח האסיר חיים שושן. הבריחה השנייה שלו, שהביכה עוד יותר את שב"ס, הייתה ב-1988: אביטן לקח לחם יבש וגילף ממנו צורה של אקדח. את אקדח הדמה הוא הצמיד לגופו של סוהר בכלא והצליח לצאת איתו מהכלא ברכב שב"ס.
לאחר שנסעו מספר קילומטרים השליך אביטן את הסוהר בצד הדרך, עלה על מונית ונסע לבאר שבע. הוא נכנס לדירת משפחת אלמקייס והחזיק בבני המשפחה כבני ערובה, ולאחר מכן המשיך לדירת מסתור בהוד השרון כשהוא חובש פאה וזקן מזויף. השוטרים קיבלו הנחייה לתפוס אותו חי או מת, והוא נתפס לבסוף בזכות אזרח ערני. אביטן מת מדום לב בשנת 2001, בגיל 49. על המצבה שלו נכתב: "אוהב לעזור לזולת, אהוב על הבריות ואהב להשכין שלום".
4) עד הגג
תושב העיירה דהריה, בחור בשם כארים, היה עבריין רכוש שפרץ למאות דירות וחנויות וגנב עשרות כלי רכב. במשטרת מרחב הנגב החליטו להקים צוות מיוחד שילכוד אותו, ובאחד הלילות של שנת 1994 הוא נעצר לאחר מרדף דרמטי.
כארים נלקח לבית מעצר נגב, שנחשב לאחד הקשים והשמורים בישראל. אלא שהעציר גילה שגג בית המעצר עשוי אסבסט, והחל לפרק אותו בשיטתיות. כעבור ימים אחדים הצליח לקפוץ מגג בית המעצר לחצר, ואז מעל לגדרות התיל והחוצה. הוא שוטט חופשי ומאושר במשך חודשים לפני שנעצר כשניסה לגנוב מכונית מסחרית.
5) איך להעליב תאילנדי
אברהם חורי ויוסי אוחנה נעצרו בתאילנד בחשד שהחזיקו 1.4 ק"ג הרואין. הם הכחישו, אבל בית המשפט בצ'אנג מאי גזר עליהם 100 שנות מאסר. הם התעקשו לטעון שהשוטרים תפרו להם תיק, ועונשם הוחמר לגזר דין מוות.
הכלא המרכזי בצ'אנג מאי נחשב לאחד השמורים בתאילנד, אבל חורי החל לרקום תכנית בריחה גרנדיוזית. הוא הצליח לשחד את אחד הסוהרים שהבריח לו מסוריות, ובמשך שבועיים ניסר את סורגי התא. באחד הלילות הוא ערך מסיבה באגף שלו, עם אלכוהול. הוא כיבד את הסוהרים ואת האסירים באוכל ובוויסקי, לא לפני שהחדיר למשקה כדורי שינה. אחרי כשעה וחצי נרדמו עשרות אסירים וסוהרים. חורי ואוחנה ניצלו את זה כדי לשבור את הסורגים, לברוח מהתא, לטפס על חומות הכלא בסולם עשוי סיבי במבוק ולקפוץ מעל גדרות התיל. "אם הסוהרים היו מבחינים בנו, היו מרססים אותנו בכדורים", נזכר חורי, "זו הבריחה הכי נועזת שהייתה מהכלא הזה". העיתונים בתאילנד כינו את הבריחה "מבצע אנטבה 2".
חורי ואוחנה עשו את דרכם לעבר גבול קמבודיה ואז התפצלו. אוחנה נתפס כעבור יום, וחורי - שפרס של 15 אלף דולר הוצע למי שיתפוס אותו ימסור מידע אודותיו - נתפס כעבור שבועיים בעיירה הסמוכה לגבול עם וייטנאם. לטענתם, כשהוחזרו לצ'אנג מאי נקמו בהם הסוהרים באלות ובאגרופים, שברו להם צלעות ושיניים. "פגעו להם בכבוד. הם הרגישו מושפלים, אז הם הרביצו לנו מכות רצח", סיפר חורי.
לאחר שמונה שנים בכלא התאילנדי הוחזרו השניים לישראל וריצו שמונה שנים נוספות בכלא אשל. לא בדיוק מבצע אנטבה, אחרי הכל.
6) לילה טוב הודו
רונן דבש, תושב ירושלים, היה דמות מוכרת בסצנת הלילה בתל אביב. הוא חי כמה שנים בהודו, הקים חנויות בגדים, ובשנת 2004 הסתבך כשנתפס בשדה התעופה בניו דלהי כשבמזוודתו חמישה ק"ג חשיש הודי (ג'ראס). בדיעבד התברר שנקלע לחובות והצטרף לכנופיית בלדרים שהבריחה סמים מהודו לשווייץ.
דבש נעצר ונשלח לכלא השמור והצפוף בהודו, "ארתור רואוד", מוסד שנבנה ב-1927 ואיש לא ברח ממנו. דבש עצמו תכנן לברוח מספר פעמים, אבל נכשל - עד שחלה במלריה ונלקח לבדיקות בבית החולים. הוא הלך לעשות את צרכיו, קפץ מחלון השירותים לרחוב, עצר מונית ונמלט מהמקום.
דבש הצליח לחצות את הגבול לנפאל ומשם טס לישראל. הוא כתב ספר על הבריחה הנועזת ("הבריחה מהודו"), ועדיין עומד נגדו צו מאסר בינלאומי. במידה ויחליט לחזור להודו, הוא עלול להישפט לשבע עד 15 שנות מאסר. איכשהו נראה סביר שהוא יעדיף לנפוש במקום אחר.
7) אלוף הבריחות לא ירוץ יותר
נחמן פרקש נחשב בשנות ה-60 וה-70 לאלוף הבריחות של ישראל. בצעירותו היה מתאגרף מקצועי, אבל הידרדר למעשי שוד ואלימות (יש הטוענים שבעקבות חבלה שספג בראשו), ובין היתר נאשם בניסיון לגנוב גור נמרים מגן החיות בתל אביב. העונש הממושך הראשון שלו היה חמש שנות מאסר בגין שוד קופאי במחלבות תנובה.
ב-1960 ברח פרקש מכלא רמלה. הוא עבד בניכוש עשבים בגינת הכלא, ניצל חוסר ערנות של הסוהרים וקפץ מעל גדרות הכלא. המשטרה הכריזה עליו כמבוקש ותמונתו התנוססה בתחנות המשטרה ובעיתונים. כעבור שלושה ימים הסגיר את עצמו.
ב-1961 דאג חבר של פרקש להבריח לו מסורית. בלילות הוא ניסר את סורגי התא עם אסיר נוסף, וברח מהכלא דרך חדר רופא השיניים שגבל בגדרות. כמה שעות לאחר מכן נתפס על ידי המשטרה כשרכב על - שימו לב למוטיב החוזר - אופנוע גנוב.
בית המשפט גזר על פרקש תשע שנות מאסר בפועל והוא נשלח למעצר במשטרת יפו. חבר שביקר אותו שם הצליח להבריח לו מסורית, והוא שוב הצליחו לברוח – הפעם עם העבריין יורם לנדסברג ואסיר נוסף - מתחת לאפם של השוטרים.
בריחתו השלישית, ב-1963, גנבה את כותרות העיתונים מההחלטה למנוע מהביטלס לבקר בישראל: הפעם חצה פרקש את רצועת עזה וחדר למצרים. חיילים מצרים תפסו אותו והוא ריצה שנתיים בכלא המצרי על הסתננות לפני שהוחזר לישראל.
ב-1972 נעצר פרקש על גידול מריחואנה ונמלט בפעם הרביעית, במקרה הזה מתא המעצר בתחנת משטרת צפת – שוב באמצעות מסורית שהוברחה לו.
בסוף שנות ה-70 נראה שפרקש פרש מחיי הפשע, אבל הוא לא באמת שב לחברה אלא שוטט כנווד בשמורת הטבע בעין גדי, בצפת ובכפרים בגליל העליון. ב-2014 הלך לעולמו. על המעמד המיתולוגי שלו מעידה מודעת האבל שעליה חתם בין השאר אהוד בנאי: "נחמן פרקש, חבר, אלוף איגרוף, שודד בנקים ביש מזל, חוטף נמרים, שחמטאי טוב, חלילן בינוני, פילוסוף הומניסט, קורא מעמיק, איש שיחה קשוב, מרחיק נדוד, שוחר חופש וטיפוס ססגוני".