14 חודשים של בדידות: סיפור הישרדותו המדהים של חוזה סלבדור אלברנגה

חוזה סלבדור אלברנגה, דייג מאל סלוודור, שרד 438 ימים באוקיינוס השקט, על סירת דיג קטנה באורך 7.5 מטרים, ללא מפרש או מנוע. חברו, אזקיאל קורדובה, מת במהלך השיט, ואלברנגה השאיר את גופתו לצידו. בוקר אחד הוא פנה לגופת חברו ושאל: "איך זה למות?". וכך הוא המשיך לדבר לחברו במשך שישה ימים, עד שהבין שהוא עלול לאבד את שפיותו, והחליט להשליך את גופת חברו לאוקיינוס. "עם מי אדבר עכשיו? למה הוא מת ואני חי?", הוא לא הפסיק לשאול את עצמו. לדבריו כל יום היה מאבק כדי לשרוד.

המסע של השניים החל ב-17 בנובמבר 2012 בכפר קוסטה אזול, בדרום-מערב מקסיקו. אלברנגה, בן ה-35, היה אמור לצאת לדוג במשך יומיים עם קורדובה בן ה-22. התכנון היה להתרחק עד כ-160 ק"מ מקו החוף. שני הדייגים קראו לעצמם "לוס טיבורונרוס" – ציידי הכרישים. אולם, המסע הסתבך כשהם נקלעו לסערה בים שנמשכה כשבוע.

"הסירה שלנו לא הייתה מצוידת היטב ואיבדנו את ציוד הדיג שלנו", אמר אלברנגה בראיון לכלי התקשורת. "המנוע התקלקל וכך גם מכשיר הקשר". לדבריו, קורדובה כמעט נפל למים, ואלברנגה משך אותו חזרה בשיערו.

לאחר הסופה, הסירה כבר נסחפה אל האוקיינוס השקט. מטוסים שעברו מעליהם לא הבחינו בה, כיוון שהיא הייתה ללא מפרש וללא יכולת לאותת להם. "בהתחלה לא חשבנו על הרעב, אלא על המים. בלית ברירה נאלצנו לשתות את השתן שלנו", סיפר אלברנגה. "רק חודש לאחר מכן ירד גשם ויכולנו לשתות מים רגילים".

אלברנגה השתמש במיומנות הדיג שלו כדי לשרוד: דגים וציפורי ים הפכו למזון חיוני. "חתכנו את הציפורים ושתינו את דמן", אמר. הם אכלו גם צבי ים קטנים, כרישים ואצות. תוכן הקיבה של הציפורים, שהיה לעיתים מלא בפלסטיק ופסולת, הושלך לים.

המסע היה קשה מאוד ולדברי אלברנגה, בשלב מסוים קורדובה החל לאבד את שפיותו. "הוא בכה, דיבר על אמא שלו ורצה אוכל אמיתי. לפעמים הוא צעק שאנחנו נמות", אמר. "ביום מותו ירד גשם". סיבת מותו של קורדובה אינה ידועה. לדברי אלברנגה, בן ה-22 ביקש ממנו למסור לאימו שהוא עכשיו עם אלוהים. "הוא לא סבל. הוא היה רגוע ברגעיו האחרונים".

אלברנגה ציין שכמה ימים לאחר מותו של קורדובה הוא שקל לשים קץ לחייו, אך האמונה הדתית שלו והפחד שעשוי להיענש על ידי אלוהים מנעו ממנו לעשות זאת. לדבריו, הישרדותו נבעה מניסיונו בים, אך גם מהאופטימיות שלו. "חיפשתי מזון, התפללתי ושרתי מזמורים", סיפר. הוא ניסה לאותת לאוניות שעברו לידו, אך לא תמיד היה בטוח אם הן אמיתיות או שהוא מדמיין. "ניסיתי לסמן להן, ולא קרה כלום", סיפר. "חשבתי שאלוהים יבחר איזו סירה תציל אותי". אך זו לא הייתה סירה שהצילה אותו אלא דווקא היבשה.

אחרי 438 ימים בלב ים, הוא ראה הרים ושט אל החוף של אחד מאיי מארשל – כמעט 10,000 ק"מ מחופי קוסטה אזול. "נגעתי בחול. אחרי זה גררתי את הסירה לחוף. שמחתי ואז התעלפתי מהתרגשות". לדבריו תושבי האי תקשרו איתו באמצעות תמונות ותנועות ידיים, שכן הם לא דיברו ספרדית. הם נתנו לו מים, אך בגלל מצבו הבריאותי בטנו החלה להתנפח. התושבים התקשרו למשרד ראש העיר והוא הועבר לבית החולים באי.

בפעם הראשונה שבה רואיין אלברנגה בפני העיתונאים הוא הופיעה בבגדים קרועים, זקן סבוך ושיער מפוזר. הוא תיאר את עצמו כאדם שהיה בבידוד במשך יותר משנה. "הייתי מבוהל. פחדתי מאנשים", אמר. "לא הצלחתי למצוא את המילים אחרי כל הזמן הזה בים". לא מעט הטילו ספק בסיפורו, אך חוקרים מאוניברסיטת הוואי ואוקיינוגרפים עצמאיים אישרו שהישרדותו הייתה אפשרית.

אלברנגה אף שמר על הבטחתו לקורדובה. הוא ביקר את אימו שגרה במקסיקו והעביר לה את המסר מבנה. כיום הוא חי באל סלוודור. הוא אינו דג עוד ואינו נכנס לים, אך לדבריו הוא נפגש עם מטפל שממליץ לו לחזור למים. "אני מפחד. יש לילות שאני לא מצליח לישון. הים עדיין רודף אותי", הוא אמר. למרות הכל הוא עדיין אופטימי: "אני שמח שאני חי. שמח להיות עם משפחתי. גאה במי שאני ושמח להיות כאן".