"הייתי בטוח שמישהו יבוא לקחת אותי"

ב-1981 צלם חיות הבר קארל מקאן יצא למסע של חודשים במדבר האכזרי של אלסקה, ומעולם לא חזר. כבר בתחילת הנסיעה התוכניות שלו היו מעורפלות, ולא היה ברור מתי, איפה ומי אמור לאסוף אותו כשירצה לחזור – אך בסופו של דבר איש לא הגיע. מקאן בילה את החודשים האחרונים שלו במדבר, כשהוא מנסה לשרוד ומקווה שמישהו יבוא להציל אותו. כמעט שנה לאחר תחילת המסע, מצאו שוטרים את גופתו כשלצידה יומניו. הוא מת בגיל 35, אחרי שהעדיף לשים קץ לחייו מלמות ברעב.

מקאן נולד ב-25 בינואר 1947 במינכן. אביו שירת בצי האמריקאי, וכמעט כל ילדותו עברה עליו בסן אנטוניו, טקסס. אחרי התיכון למד סמסטר אחד במכללה, ואז הצטרף לצי האמריקאי בעקבות אביו.

לאחר ארבע שנים בשירות הצבאי, עבד מקאן במעבורת שחיברה בין סיאטל לאלסקה, והשתקע במדינה ב-1970, כך שהוא כבר היה רגיל למדבר באזור. ב-1976 בילה מקאן חמישה חודשים בברוקס ריינג', אזור נרחב ושומם בצפון המדינה. חמש שנים מאוחר יותר, הוא חיפש שוב חוויה דומה – הפעם במטרה לצלם בעלי חיים מדבריים.

במרץ 1981, כשהחורף נגמר והאביב הגיע, שכר מקאן טייס אזורי שהנחית אותו כ-362 ק"מ צפונית-מזרחית לפיירבנקס, בקצה הדרומי של ברוקס ריינג'. הוא הביא איתו אספקה גדולה של מזון, מספיק לחודשים של שהות במדבר, יחד עם 500 גלגלי צילום, שני רובים ואקדח אחד. לפי דיווח בניו יורק טיימס, התוכנית שלו היתה לשהות במדבר עד אמצע אוגוסט.

מקאן חשב שתיאם עם חבר שיאסוף אותו, אך לדברי חבריו, השניים לא אישרו זאת באופן רשמי. הוא לא תיאר לעצמו שהוא יאלץ לשהות במשך חודשים במדבר, ואולי זאת הסיבה שהוא זרק לנהר חמש קופסאות של קליעים, כיוון שהיה בטוח שלא יהיה בהם שימוש. כל רצונו היה להתמקד במטרה האמיתית של המסע: צילום.

בחודשים הראשונים נראה היה שהכל הולך היטב, אך באוגוסט החלו החששות. המזון אזל, וחברו לא הגיע. "חשבתי שהייתי מתוכנן לגבי החזרה שלי", הוא כתב ביומנו. "בקרוב אדע מה קורה".

כשהוא לא בטוח מתי או אם מישהו יגיע, הסתמך מקאן על כישורי ההישרדות שלו. הוא ירה בברווזים ובשונרי מים כדי לאכול. יום אחד אייל מת בקרבת אגם, והוא הצליח לייבש את בשרו. במשך כל הזמן הזה תהה אם חבריו ובני משפתחו מחפשים אותו. "בטח מישהו צריך להבין שמשהו לא בסדר – כי עדיין לא חזרתי", כתב. "בשביל למה לעזאזל נתתי להם מפות של המחנה שלי? לקישוט?".

ואכן חבריו חששו לגורלו. הם פנו לתחנת המשטרה וביקשו לשלוח מישהו לבדוק את המחנה. השוטר דייוויד המילטון טס מעל האזור ואכן ראה את מקאן שם. בהמשך הוא תיאר שהוא הבחין בו מנופף בשק שינה אדום "באופן רגוע": "בפעם השלישית שעברתי מעליו הוא חזר לאט לאוהל שלו", סיפר. "נראה היה שאין סכנה מיידית, או שהוא במצב חירום".

יומנו של מקאן חשף את מציאות אחרת –הוא היה במצוקה אמיתית וקיווה לעזרה. כשהמטוס עבר מעליו, הוא שמח וחשב שסוף סוף מישהו הגיע להצילו, וניסה לקרוא לטייס בעזרת סימני ידיים ושק השינה שלו. אך כשהמטוס עזב, מקאן הבין באימה שהוא השתמש בסימן הלא נכון – במקום לקרוא לעזרה, המסר שהעביר היה "הכל בסדר, אל תחכו!". "אני זוכר שהרמתי את ידי הימנית לגובה הכתף ונפנפתי באגרוף – סוג של שמחה, כמו כשקבוצה שלך עושה טאצ'דאון או משהו כזה", כתב ביומן. "התברר שזה סימן ל'הכל בסדר!' אני לא מאמין!".

במשך כמה חודשים המטוס לא חזר. הקיץ חלף והחורף הגיע. האגם החל לקפוא ומקאן נאלץ להתמודד עם זאבים וטורפים אחרים, ולצוד ארנבים כדי לשרוד. "זה היה יום נורא ואני לא רוצה להיכנס לזה", הוא כתב באוקטובר. "הידיים שלי קופאות יותר בכל יום. נשארה לי רק קופסה אחת של שעועית. אני מפחד על חיי, אבל לא אתייאש".

בנובמבר המזון אזל לחלוטין. הקור הקיצוני גרם לסחרחורות ולרעידות מתמשכות. אף שמקאן התנגד בתחילה למחשבות האובדניות, בסופו של דבר הוא החל לראות בהן את האפשרות היחידה. "אלוהים יקר, סלח לי על חולשותיי וחטאיי", כתב. "שמור על משפחתי". הוא אף ביקש ממי שימצא את גופתו למסור את חפציו לאביו. במשפט האחרון ביומנו כתב: "אחרון הפנסים שלי נגמר, נתתי למדורה את חתיכת העץ האחרונה. כשהאפר יתקרר – אני אתקרר איתו... ניסיתי אבל אני לא רוצה לחוות שוב את הקור".

בדצמבר 1981 מקאן ירה בעצמו בראש. הוא הדביק את רישיון הנהיגה שלו ליומן, בתקווה שהדבר יעזור לזהות אותו. רק חודשיים אחר כך, בעקבות לחץ חבריו, הגיעו השוטרים לבדוק שוב את האזור. ב-26 בינואר 1982, לאחר טיסה מעל המחנה, השוטרים כבר לא ראו סימנים לקלאן. בתחילת פברואר מסוק נחת במקום, והשוטרים מצאו אותו בתוך האוהל, קפוא לצד יומנו. בימים אלו משפחתו מקווה שהסיפור ישמש כאזהרה לאחרים: "אם נוכל למנוע לפחות מאדם אחד את מה שהוא עבר – זה מספיק".