העיתונאי סיקר סדרת רציחות – והיה הרוצח

ארבעה חודשים בלבד אחרי שג'ק אונטרווגר השתחרר מהכלא נמצאה אישה מתה בפראג. היא נחנקה באמצעות פריט לבוש שלה – בשיטה דומה לזו שבה רצח אונטרווגר אישה צעירה שנים קודם לכן. בחודשים שלאחר מכן נמצאו עוד ועוד נשים שנרצחו באופן דומה, בזמן שהאסיר לשעבר – שרבים האמינו שהשתקם – נעשה לדמות מוכרת בעולם הספרות והתקשורת האוסטרי.

אונטרווגר נולד במרכז אוסטריה ב-1950. כבר בנעוריו הסתבך בפלילים, ובהמשך ריצה תקופות מאסר בעקבות עבירות רכוש, אלימות ומין. בדצמבר 1974 הוא רצח בגרמניה את מרגרט שפר, בת 18, לאחר שהכה אותה במוט מתכת וחנק אותה באמצעות החזייה שלה. לאחר שנתפס ניסה להסביר את מעשיו בבית המשפט וטען שבזמן הרצח ראה בעיניה של שפר את פניה של אמו, שנטשה אותו בילדותו. הטענה לא מנעה את הרשעתו, והוא נידון למאסר עולם. ב-1976 נכנס אונטרווגר לכלא שטיין, שם החל הפרק שבו הפך מאסיר אלים לדמות שזכתה להערצה בקרב אנשי תרבות ואינטלקטואלים.

אונטרווגר, שעד אז כמעט לא ידע קרוא וכתוב, השלים את השכלתו בכלא והחל לכתוב שירים, סיפורים קצרים, רומנים ומחזות. מחזהו "Endstation Zuchthaus" פורסם ב-1984 ובהמשך הועלה בתיאטרון. הרומן האוטוביוגרפי שלו "Fegefeuer" (כור המצרף), שפורסם ב-1983, זכה להצלחה ואף עובד לסרט שיצא ב-1988. הוא גם כתב סיפורי ילדים ששודרו ברדיו האוסטרי, והצליח לבנות לעצמו תדמית של אדם שהשאיר את עברו האלים מאחוריו. ההצלחה משכה את תשומת לבה של האליטה התרבותית באוסטריה.

ההיסטוריון ומנחה הטלוויזיה פטר הומר התרשם עמוקות מהאוטוביוגרפיה. הסופרת אלפרידה ילינק, שלימים זכתה בפרס נובל לספרות, שיבחה את הספר על "הבהירות והאיכות הספרותית הגבוהה" שלו. גם עורך המגזין אלפרד קולריטש התרשם מאונטרווגר לאחר שביקר אותו בכלא. כך החל קמפיין ציבורי לשחרורו.

אנשי רוח ובכירים הצטרפו למאבק והציגו את אונטרווגר כהוכחה לכוחו של שיקום. בין התומכים היו גם הסופרים גינטר גראס וארנסט ינדל, שהאמינו כי הכתיבה אפשרה לו להתמודד עם עברו. למרות הרשעתו ברצח, רבים השתכנעו שמדובר באדם אחר מזה שנכנס לכלא שנים קודם לכן. לבסוף, המאבק למען שחרורו הצליח. ב-23 במאי 1990, לאחר שריצה כ-15 שנות מאסר – תקופת המינימום שנדרשה אז לפי החוק האוסטרי – אונטרווגר שוחרר. מנהל הכלא הכריז: "לעולם לא נמצא אסיר שמוכן כל כך לחופש". ארבעה חודשים אחר כך, בספטמבר 1990, נמצאה בפראג גופתה של בלנקה בוצ'קובה, בת 30, שנחנקה באמצעות פריט לבוש שלה.

אונטרווגר שהה באותה תקופה בעיר, שם עסק בהכנת כתבה על תעשיית המין המקומית. בחודשים הבאים נרצחו שבע נשים נוספות באוסטריה, רובן עובדות בתעשיית המין המקומית. הקורבנות נחנקו באמצעות פריטי לבוש משלהן, ובהם חזיות וגרביונים, וגופותיהן של רבות מהן נמצאו באזורים מיוערים. הדמיון לרצח מרגרט שפר היה מטריד.

אולם כלפי חוץ, אונטרווגר כבר נראה כמו אדם אחר לחלוטין. הוא נעשה לדמות מוכרת בסצנת הספרות האוסטרית, ערך ערבי קריאה, העלה את מחזותיו ועבד כעיתונאי, ואף החל לסקר את סדרת הרציחות של עובדות המין. אונטרווגר ראיין בכיר במשטרת וינה וכתב מאמרים על מקרי הרצח – שבהמשך ייחשד בביצועם. ביוני 1991 אף שודרה ברדיו האוסטרי כתבה שהכין על חקירת הרציחות.

עבודתו העיתונאית הביאה אותו גם לארצות הברית. בקיץ 1991 נסע אונטרווגר ללוס אנג'לס כדי לכתוב על התנאים הקשים שבהם חיות עובדות מין אמריקאיות. הוא התארח במלון ססיל המפורסם, ואף הצטרף לשוטר ממשטרת לוס אנג'לס לסיור במסגרת עבודתו. במהלך חמשת השבועות שבהם שהה בעיר נרצחו שלוש עובדות מין. גם הן נחנקו באמצעות החזיות שלהן, וגופותיהן נמצאו במקומות שונים בעיר.

לאחר ביקורו בלוס אנג'לס חזר אונטרווגר לאוסטריה. באותה תקופה החלו החוקרים המקומיים לבחון את האפשרות שהוא קשור לרציחות, במיוחד לאחר שהתברר ששהה בקרבת כמה מזירות הרצח במועדים הרלוונטיים. בפברואר 1992 הוצא נגדו צו מעצר, אך הוא כבר נמלט מהמדינה עם בת זוגו בת ה-18, ביאנקה מראק. השניים עברו דרך שווייץ ופריז והגיעו למיאמי, משם המשיך אונטרווגר לשוחח עם כלי תקשורת באוסטריה ולטעון לחפותו.

האהבה של אונטרווגר לתקשורת ולפרסום סייעה להביא למעצרו. בזמן שנמלט מהרשויות קיבל הצעה מפתה מגרט שמידט, עורך המגזין האוסטרי "Erfolg": תשלום של 10,000 דולר תמורת ריאיון בלעדי על בריחתו. אונטרווגר הסכים ומסר את פרטי המקום שבו יוכל לקבל מקדמה – מבלי לדעת שהעורך משתף פעולה עם המשטרה.

ב-27 בפברואר 1992 הגיע אונטרווגר לסוכנות להעברת כספים במיאמי ביץ' – ושם נעצר בידי אנשי שירות המרשלים האמריקני. לאחר המעצר החלו גם חוקרי משטרת לוס אנג'לס לבחון לעומק את האפשרות שאונטרווגר אחראי לשלושת מקרי הרצח שהתרחשו במהלך ביקורו בעיר. הם השוו את מועדי הרציחות לתקופה שבה שהה באזור, ובדקו את הדמיון בין שיטות הרצח. בהמשך הגיעו חוקרים אמריקאים למיאמי כדי לחקור אותו, בזמן שבאוסטריה המשיכו לאסוף ראיות נגדו. במאי 1992 הוסגר אונטרווגר לאוסטריה והועמד לדין בגין 11 מקרי רצח.

בין הראיות נגדו הייתה שערה שנמצאה במכוניתו, ובדיקת DNA קשרה אותה לבלנקה בוצ'קובה, האישה שנרצחה בפראג. החוקרים מצאו גם סיבים שתאמו לצעיף שהיה ברשותו, ודמיון בין הקשרים ששימשו לחניקת הקורבנות. לכך הצטרפו נתונים שהצביעו על נוכחותו בקרבת זירות הרצח במועדים הרלוונטיים וסתירות בגרסאות שמסר. החקירה נחשבה לאחת הפרשות החשובות בהתפתחות השימוש בראיות פורנזיות באוסטריה, ובמסגרתה הוצגו ראיות DNA בהליך פלילי מסוג זה.

גם במהלך המשפט חלק מתומכיו הוותיקים התקשו להאמין שהוא הרוצח. היו נשים שבכו באולם מתוך אמונה שהוא קורבן חף מפשע, בעוד נשים אחרות העידו על התנהגות מטרידה מצדו. אונטרווגר עצמו המשיך להכחיש את מעורבותו ברציחות. ב-28 ביוני 1994 מצא אותו חבר המושבעים בבית המשפט בגראץ אשם בתשעה מתוך 11 מקרי הרצח שבהם הואשם, והוא נידון למאסר עולם.

שעות ספורות לאחר גזר הדין, בלילה שבין 28 ל-29 ביוני, אונטרווגר שם קץ לחייו בתאו בכלא. הרשעתו מעולם לא הפכה לחלוטה מבחינה משפטית, משום שהתאבד לפני שהסתיימו הליכי הערעור. כבר לאחר מעצרו אמר: "אני לא מסוגל לשאת את המחשבה שאחזור לתא".

במשך שנים הוצג ג'ק אונטרווגר כהוכחה לכך שאדם יכול להשאיר מאחוריו עבר אלים ולבנות לעצמו חיים חדשים. אך בסופו של דבר, האיש שהפך לסמל של שיקום נעשה לדוגמה מצמררת לכמה קל היה לאנשים סביבו להאמין בסיפור שהוא כתב על עצמו.